מאז שהעולם הערבי והאסלאמי התמודד עם הלם המודרנה המערבית במאה התשע-עשרה, יצאה לדרך שורה של פרויקטים אינטלקטואליים שמטרתם לאבחן את הסיבות לפיגור ההיסטורי ולחפש דרכים להתחדשות. פרויקטים אלה התחלקו בין מגמות רפורמיסטיות, דתיות, ליברליות, לאומיות ומרקסיסטיות, אך השאלה המרכזית נותרה קבועה: מדוע נכשל הרנסנס הערבי בהפיכתו לפרויקט היסטורי המסוגל לייצר מודרנה, מדע ודמוקרטיה?
מוחמד עאבד אל-ג'אברי נחשב לאחד ההוגים הבולטים שניסו להציע תשובה רדיקלית לשאלה זו. בפרויקט הביקורתי העצום שלו "ביקורת התבונה הערבית", הוא עבר מניתוח תופעות פוליטיות וכלכליות לפירוק המבנה הקוגניטיבי העמוק השולט בתרבות הערבית. הוא היה משוכנע שכל פרויקט התחדשות שלא קודמת לו ביקורת על התבונה המייצרת פיגור, יישאר שבוי בתוך אותו מעגל קסמים.
תפיסה זו מקבלת חשיבות מיוחדת כאשר היא נקראת לצד הניתוח המרקסיסטי של עריצות, תלות וקולוניאליזם, וכאשר היא מקושרת לשאלת ההגמוניה הציונית ושקיעת הסוגיה הפלסטינית כאחת התוצאות ההיסטוריות של המשבר התרבותי הערבי העכשווי.
ראשית: הרנסנס הערבי הנדחה ושאלת הכישלון ההיסטורי
הרנסנס הערבי לא היה רק תנועה תרבותית, אלא פרויקט לשחרור מהשפל ההיסטורי שפקד את החברות הערביות מאז המאות האחרונות של המדינה העבאסית ועידני הפירוק הפוליטי והקיפאון האינטלקטואלי שבאו בעקבותיה.
אולם, הרנסנס הערבי, מאז רפאעה אל-טהטאוי, ח'יר א-דין אל-תוניסי, ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדו, התמודד עם דילמה כפולה: כיצד ניתן ליישב בין המורשת למודרנה? וכיצד ניתן לבנות חברה מודרנית מבלי ליפול לתלות במערב?
אל-ג'אברי סבור שרוב פרויקטי הרנסנס נכשלו מכיוון שהם התייחסו למורשת כאל מאגר פתרונות מוכן, או התייחסו למודרנה כאל מודל שניתן לייבא במלואו. בשני המקרים, נעדרה הביקורת הרדיקלית על המבנה המנטלי המייצר ידע בתוך התרבות הערבית.
לכן, המחשבה הרנסנסית נותרה נעה בתוך מה שאל-ג'אברי מכנה "בעיית הסלף" (הקדמונים), כלומר החיפוש המתמיד אחר לגיטימציה מהעבר במקום ייצור לגיטימציה לעתיד.
שנית: התבונה הערבית בין ביאן, עירפאן ובורהאן
אל-ג'אברי יוצא מנקודת הנחה בסיסית שלכל תרבות יש מערכת ידע משלה הקובעת את דרכי החשיבה וייצור האמת. בספרו "היווצרות התבונה הערבית" הוא מבחין בין שלוש מערכות ידע, והן:
המערכת הביאנית (הבהרתית) המבוססת על שפה, טקסט והיקש.
המערכת העירפאנית (האינטואיטיבית) המבוססת על גילוי, אינטואיציה ומיסטיקה.
המערכת הבוהראנית (ההוכחתית) המבוססת על תבונה והיסק לוגי.
והוא סבור שהתרבות הערבית-אסלאמית, לאחר המאה החמישית לספירה בקירוב, עברה שקיעה הדרגתית של התבונה הבוהראנית, שיוצגה על ידי פילוסופים כמו אבן רושד, לעומת עליית הביאן והעירפאן.
אל-ג'אברי כותב בהקשר זה: "ההתחדשות לא יכולה להתממש אלא על ידי בנייה מחדש של התבונה הערבית על יסודות הוכחתיים ביקורתיים."
משמעות פסיקה זו אינה טמונה בדחיית המורשת, אלא בדחיית הפיכתה לסמכות מעל ההיסטוריה. התבונה המסתפקת בשחזור המורשת אינה יכולה לייצר מדע, שכן המדע מטבעו מבוסס על ספק, ביקורת והתעלות.
ומכאן, פיגור העולם הערבי בייצור ידע מודרני הופך לתוצאה של משבר מבני בכלי החשיבה עצמם, ולא רק תוצאה של חוסר במשאבים או ביכולות.
שלישית: עריצות פוליטית כמבנה לשחזור הפיגור
אל-ג'אברי אינו מפריד בין תבונה לפוליטיקה. המבנה הקוגניטיבי השולט מוצא את ביטויו במבנה הכוח. המדינה הערבית המודרנית, ברוב התנסויותיה, עוצבה על פי היגיון סמכותני ששחזר את מה שאל-ג'אברי כינה "התבונה הפוליטית הערבית" המבוססת על עליונות, שבטיות ולגיטימציה מסורתית.
העריצות לא רק מדכאת את החופש הפוליטי, אלא גם משבשת את ייצור הידע. חברה החוששת לשאול אינה יכולה לייצר מדע, ואוניברסיטה הכפופה לשלטון אינה יכולה לייצר ידע ביקורתי.
וכאן נפגש אל-ג'אברי עם חזונו של ההוגה האיטלקי אנטוניו גראמשי, שראה כי השליטה הפוליטית אינה מושלמת בכוח בלבד, אלא באמצעות הגמוניה תרבותית הגורמת לכניעה להיראות טבעית ולגיטימית.
העריצות הערבית לא הסתפקה בשליטה על המדינה, אלא שאפה להשתלט על האמת עצמה, מה שהוביל להרס המרחב הציבורי החיוני להולדת התבונה הביקורתית.
רביעית: מרקס והפיגור הערבי
אם אל-ג'אברי התמקד במבנה הקוגניטיבי, הרי שקרל מרקס התמקד במבנה הכלכלי. האחרון סבור שהרעיונות השולטים בכל תקופה הם רעיונות המעמד השולט. התודעה אינה נוצרת בחלל ריק, אלא נקבעת במידה רבה על ידי תנאי הייצור החומרי והיחסים הכלכליים.
מנקודת מבט זו ניתן לפרש חלק מהמשבר הערבי כתוצר של יחסי תלות היסטוריים שקובעו על ידי הקפיטליזם העולמי.
הכלכלות הערביות שולבו בשוק העולמי כיצרניות חומרי גלם וצרכניות מוצרים תעשייתיים וטכנולוגיים מערביים. כתוצאה מכך, הפיתוח הערבי הפך לבן ערובה של גורמים חיצוניים, והאליטות השולטות נקשרו למבנים כלכליים עולמיים המגבילים את עצמאות ההחלטה הלאומית.
אולם, חשיבותו של אל-ג'אברי טמונה בהוספת מימד נוסף שאינו נמצא בבירור אצל מרקס, והוא שהמבנה הכלכלי לבדו אינו מסביר את המשך הפיגור. התלות הכלכלית מוצאת את תמיכתה במבנה תרבותי ומנטלי המאפשר את שחזורה.
ומכאן ניתן לומר שפרויקט אל-ג'אברי מייצג סוג של "מטריאליזם תרבותי" המשלימים את הניתוח המרקסיסטי ואינו שולל אותו.
חמישית: קולוניאליזם והמשך ההגמוניה לאחר העצמאות
אל-ג'אברי והמרקסיסטים מסכימים שהקולוניאליזם לא היה רק כיבוש צבאי, אלא פרויקט לעיצוב מחדש של המרחב הפוליטי, הכלכלי והתרבותי במושבות.
הקולוניאליזם הצבאי הישיר נסוג, אך השפעותיו נמשכו באמצעות תלות כלכלית, תרבותית וצבאית.
ניתוח זה מתקרב לרעיונותיו של פרנץ פאנון, שראה כי ההשפעות המסוכנות ביותר של הקולוניאליזם אינן רק כיבוש האדמה, אלא קולוניזציה של התודעה וייצור אליטות מקומיות המשחזרות את התלות.
במקרה הערבי, השפעות הקולוניאליזם השתלבו עם העריצות הפנימית כדי לייצר את מה שניתן לתאר כ"קולוניאליזם כפול": הגמוניה חיצונית הנתמכת על ידי שלטונות פנימיים שאינם מסוגלים להשיג פיתוח ודמוקרטיה.
שישית: ההגמוניה הציונית כתוצאה של המשבר התרבותי הערבי
לא ניתן להבין את עליית הפרויקט הציוני במנותק מההקשר הקולוניאלי הבינלאומי, אך גם לא ניתן להסבירו מבלי להתייחס למצב השקיעה הערבית.
בזמן שהתנועה הציונית בנתה מוסדות מדעיים, כלכליים וצבאיים מודרניים, החברות הערביות היו שקועות בסכסוכיהן הפנימיים ובמשבריהן המבניים.
העליונות הציונית לא הייתה תוצאה של עליונות צבאית בלבד, אלא תוצאה של עליונות בייצור ידע, ארגון ומוסדות.
מנקודת מבטו של אל-ג'אברי, התבוסות הערביות החוזרות ונשנות חושפות בראש ובראשונה משבר בתבונה הפוליטית הערבית, וכישלון האליטות בבניית פרויקט תרבותי המסוגל לרתום מדע וטכנולוגיה לשירות השחרור הלאומי.
שביעית: הסוגיה הפלסטינית כמראה למשבר הרנסנס הערבי
פלסטין, באחד מממדיה העמוקים, מייצגת מבחן היסטורי לכל פרויקט הרנסנס הערבי. הסוגיה הפלסטינית אינה רק סוגיה של גבולות או אדמה כבושה, אלא סוגיה הקשורה לטבעו של המערכת הערבית עצמה.
המסלול ההיסטורי של הסכסוך חשף כי היעדר דמוקרטיה, פיתוח, מחקר מדעי ואחדות אסטרטגית בעולם הערבי השתקף ישירות ביכולת לתמוך במאבק הפלסטיני.
לכן, אובדן חלקים נרחבים מהזכויות הפלסטיניות אינו יכול להיות מנותק מכישלון פרויקט המודרניזציה הערבי כולו.
כל נסיגה בחופש, רציונליות וידע בתוך החברות הערביות השתקפה כנסיגה ביכולת להתמודד עם הפרויקט הציוני.
סיכום: לקראת רנסנס ערבי חדש
הערך האינטלקטואלי הגדול של פרויקט מוחמד עאבד אל-ג'אברי טמון בכך שהוא העביר את שאלת הרנסנס מרמת הסיסמאות הפוליטיות לרמת ביקורת התבונה עצמה. השחרור מהפיגור אינו מתחיל רק בתיקון הכלכלה או הפוליטיקה, אלא מתחיל גם בתיקון כלי החשיבה ובבנייה מחדש של היחס למורשת על יסודות ביקורתיים ורציונליים.
וכאשר אנו קוראים את אל-ג'אברי לצד מרקס, גראמשי ופאנון, מתברר שהמשבר הערבי אינו חד-ממדי, אלא הוא תוצר של אינטראקציה מורכבת בין עריצות פוליטית, תלות כלכלית, עיוות תרבותי וקולוניאליזם חיצוני.
ומכאן, השבת הסוגיה הפלסטינית והשבת המעמד התרבותי של העולם הערבי והאסלאמי עוברת דרך פרויקט התחדשות חדש המבוסס על ארבעה עמודי תווך עיקריים: שחרור התבונה מקיפאון, שחרור הפוליטיקה מעריצות, שחרור הכלכלה מתלות, ובניית חברת ידע המסוגלת לייצר מדע וטכנולוגיה. ללא תנאים אלה, פלסטין תמשיך לשקף, בצורה כואבת, את משבר הרנסנס הערבי הנדחה.
*אחראי תיק התקשורת בקונגרס הלאומי העממי של ירושלים
שתף את דעתך
שקיעת הרנסנס הערבי ובעיית התבונה הערבית: קריאה בהגותם של אל-ג'אברי והמרקסיזם ושאלת פלסטין