מה היית עושה?

אחרי כל פעולת טרור פלסטינית נגד ישראלים התקשורת שלנו ממקדת את הסיבה למעשים הזוועתיים של הפלסטינים בהסתה! מסבירים לנו חזור והסבר כי פלסטינים צעירים מוסתים נגד יהודים וישראלים על ידי הרשות הפלסטינית, חמאס, הג׳יהאד האסלאמי, המדיה החברתית, שיח'ים במסגדים, וכמובן על ידי מערכת החינוך הפלסטינית. יש הסתה – אין על זה ויכוח. אבל התקשורת בישראל לעולם אינה חוקרת מה מסתתר מאחורי ההסתה והאם ההסתה היא הבעיה היחידה או שמא יש עוד סיבות לפעולות הטרור שחשוב שנכיר אותן. המומחים באולפני הטלוויזיה צודקים באומרם שיש אנטישמיות בחברה הפלסטינית. חברים פלסטינים רבים סיפרו לי שכאשר הם היו ילדים הוריהם היו אומרים להם, בעקבות התנהגות לא נאותה שלהם, כי יתקשרו ליהודים שיבואו לקחת אותם. המילים ״יהודי״ ו״ישראלי״ שגורות בפיהם באותה משמעות שלילית. עם זאת, לי עצמי קשה להאמין שצעיר פלסטיני ייקח נשק חם כדי להרוג יהודי או ישראלי בשל אנטישמיות שהוטבעה בו מינקות. צעיר המבצע פעולת הרג יודע היטב שהוא בעצמו ייהרג, שמשפחתו תאבד את ביתה ושבני ביתו יילקחו לכלא לשנים רבות. מה מניע אדם צעיר לנקוט פעולה כה חריפה בעלת השלכות כה מייאשות? 

ישנם מומחים לכאורה אשר חוזרים ומזכירים כמניע העיקרי למעשי הצעירים את 72 הבתולות המחכות להם בגן עדן. אולי המניע הזה מסביר מעשי טרור של כמה מהצעירים. במסר הקולי, שהשאיר מוהנד מוחמד סולימן אל-מזארע, בן 20 מאל-עזרייה אשר פצע בתחילת אוגוסט שישה אנשים במעלה אדומים, הוא הזכיר את גן העדן המצפה לו לאחר מותו. אך ההסבר הזה אינו חזות הכול: מדוע צעיר משכיל, שיש לו מקום עבודה ויכולת תנועה יחסית חופשית, לוקח לידיו נשק כדי להרוג ולהיהרג. למעשה, התשובות הן רבות כמספר המקרים. מה שברור הוא שהכתרת כל המקרים כ"תוצאה של הסתה" מסירה אחריות מישראל למצוקה ולייאוש של הצעירים האלה, הדוחפים אותם לפעולות האלימות הללו. תליית האשמה  בהסתה ותו לא היא האסטרטגיה של ממשלות ישראל רבות, ומטרתה להדיר מהזירה הציבורית הישראלית טענות פלסטיניות לגיטימיות על מצבם חסר התוחלת. גם בישראל של שנת 2023 אפשר לומר כי האסטרטגיה הזאת עובדת. 

הסרת הסוגיה הפלסטינית מהשיח בישראל היא גם תוצאה של חולשות המנהיגות הפלסטינית המסוכסכת והמושחתת. הפלסטינים נושאים באחריות לא קטנה להיעלמות הסוגיה הפלסטינית מתודעת הציבור בישראל, בשל הפקרתם בידי ישראל את עיצוב הנרטיב של תהליך השלום והטלת מלוא האשמה לקריסתו על הסירוב הפלסטיני לעשות שלום עם ישראל. אולם, זהו נרטיב שקרי, וכל מי שמכירים את העובדות על המו״מ בין הצדדים יודעים שהפלסטינים לא התכחשו לרצונם לחיות בשלום ליד מדינת ישראל ולא במקומה. אך זהו רק חלק קטן מתמונה הרבה יותר מורכבת. הסוגיה הפלסטינית בעצם הוסרה מהאג׳נדה הישראלית עקב האינתיפאדה השנייה. הטעות הפטלית של ערפאת הייתה שלא השתלט על האלימות בימיה הראשונים של האינתיפאדה כאשר עוד הייתה בידיו היכולת לעשות זאת. טעות זו הובילה לידי אובדן שליטה מוחלט שלו ברחוב הפלסטיני ומאוחר יותר אף להצטרפותו האקטיבית בחימוש ההתנגדות נגד ישראל. אחרי מותו של ערפאת בסוף 2004 עלה לשלטון אבו מאזן שנקט מדיניות הפוכה לשלו – הוא התנגד בחריפות למאבק המזוין ולחימוש האינתיפאדה והטרור, במיוחד זה של חמאס. ואז בא אריאל שרון עם ההתנתקות החד-צדדית מעזה. סירובו לתאם עם אבו מאזן את עזיבת ישראל את הרצועה ביולי 2005, במקום להעניק ניצחון לדרך של מתינות ומו״מ, הקנה אחיזה לנרטיב של חמאס, אשר טען כי ישראל ברחה מהרצועה בגלל המאבק המזוין שלו. כך ניצח חמאס בבחירות של שנת 2006. 

עקב העבודה המאומצת של אבו מאזן וראש ממשלתו סלאם פיָאד, הגיעה לסיומה בגדה המערבית האינתיפאדה השנייה, וכבר ב-2008 הכריזו מוסדות בינלאומיים, כמו הבנק העולמי, פרויקט הפיתוח של האו״ם, קרן המטבע הבינלאומית ואחרים, שפלסטין מוכנה לקבל על עצמה את מלוא האחריות למדינה עצמאית ריבונית. אך אז שב נתניהו לשלטון, וכמו שעשה ב-1996 הוא הקפיא את תהליך השלום כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. 

ב-2015-2014 יזמתי ותיווכתי שיחות חשאיות בין ראש האופוזיציה יצחק הרצוג לבין אבו מאזן. השיחות האלה החלו לפני שנתניהו החליט לפזר את הכנסת וללכת לבחירות. שלושה שבועות לפני הבחירות של 2015 הניבו השיחות בין הרצוג לאבו מאזן שני מסמכים מוסכמים – מסמך עקרונות על כל סוגיות הליבה, ופרוטוקול ביטחוני. אבו מאזן היה מוכן לכנס מסיבת עיתונאים משותפת עם הרצוג, אך הרצוג אמר לי לומר לאבו מאזן שלא יאמר מילה על ההסכם ביניהם. הרצוג החליט להקשיב ליועציו האסטרטגיים, אשר אמרו לו כי הציבור בישראל אינו רוצה לשמוע על הפלסטינים. אני טענתי בפניו כי הציבור לא יבחר בנתניהו סוג ב׳, אם לפניהם עומד הדבר האמיתי. סברתי כי הסיכוי היחיד של הרצוג לנצח בבחירות יהיה אם יצליח לשכנע את הציבור באמצעות ההסכמות שלו עם אבו מאזן, כי שלום ישראלי-פלסטיני הוא בר השגה. הרצוג לא קיבל את עצתי, ואכן הפסיד בבחירות. 

מאז נסב השיח הפוליטי הישראלי סביב ברירה אחת ״ביבי כן או ביבי לא״. אפילו ממשלת השינוי של בנט-לפיד סירבה להעמיד את הסוגיה הפלסטינית על סדר היום. גם כעת, כאשר מאות אלפי ישראלים מוחים בכל רחבי המדינה כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית, ראשי תנועות המחאה מסרבים להציב במוקד שלה את הסוגיה הכי קריטית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית – סיום שליטתנו על מיליוני פלסטינים. כיום ישראל היא דה-פקטו מדינה דו-לאומית לא שוויונית. ממשלת נתניהו-בן גביר מצעידה את ישראל לצורה חדשה של אפרטהייד דה-יורה – מדינה אחת בעלת שתי מערכות חוקים נפרדות לשני סוגי אוכלוסייה.   

הסוגיה הפלסטינית נעלמה מהזירה שלנו, אבל הפלסטינים לא נעלמו. הם ממשיכים לחיות במציאות בלתי מתקבלת על הדעת של כיבוש: שליטה ישראלית מוחלטת על הכלכלה ועל חופש התנועה שלהם, גזל קרקעות והתרחבות של התנחלויות בכל מרחב המחיה, ואובדן של תקווה. המציאות שבה צעירים פלסטינים נוטלים נשק לידיהם כדי להרוג ישראלים תגבר ותיעשה יותר תדירה, יותר מאורגנת ותגרום לעוד הרבה יותר מוות. זה יקרה – ולא בגלל הסתה. זה יקרה משום שמספר הולך וגדל של צעירים פלסטינים תוהים מה נשאר להם ועדיין כדאי לחיות למענו. החברה הישראלית חייבת להבין שאין עם אשר היה מסכים לחיות בתנאיי החיים של העם הפלסטיני, ולנוכח תנאים אלו מתמיה שרמת האלימות של הפלסטינים נגד ישראל היא כה נמוכה. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICO - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.