מדינת ההכחשה

לפני שבוע, חזרתי מטביליסי גאורגיה לישראל לאחר מפגש של סוף שבוע עם אנשים מכל האזור שלנו. המפגש אורגן בידי ROPES הארגון האזורי לשלום, לכלכלה ולביטחון. המטרה העיקרית של הארגון היא למנף את היחסים בין ישראל למדינות ערב שיש להן הסכמי שלום עם ישראל כדי לחזור ולהתמקד בסכסוך הפלסטיני-הישראלי. חוץ ממני, משתתפי הכנס היו כולם אנשי מקצוע צעירים חדורי שליחות להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. 

בזמן שחיכיתי לטיסה שלי בשעה 1:20 לפנות בוקר, פתחתי בשיחה עם שני צעירים פלסטינים שישבו מולי. למשמע המבטא שלהם שאלתי אותם אם הם מירושלים, והם השיבו בחיוב, ואמרתי שגם אני מירושלים. הם שאלו מאיפה בעיר, ועניתי שאני מקריית היובל. לשאלתי מאיפה הם, הם ענו – משועפאט. בהמשך שיחתנו נודע לי שאחד מהם לומד רפואה באוניברסיטת אל קודס באבו דיס. אמרתי לו שהדיקן של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אל קודס הוא חבר שלי. הוא שאל אותי איך אני מכיר אותו, ואמרתי לו שקרן ההשקעות אימפקט, שאיתה אני עובד, ניסתה לברר בשנה שעברה אפשרות להשקיע בבניית בית חולים אוניברסיטאי חדש בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אל קודס. למרבה הצער תקנות הרגולציה הנוקשות לקבלת רישיון לבית חולים חדש בישראל הבהירו כי ההשקעה אינה אפשרית. לסטודנט לרפואה נלווה צעיר נוסף, בן דודו העובד במערב ירושלים. הם החמיאו לי על הערבית שלי, ושאלו מאין אני יודע ערבית כל כך טוב. עניתי שלמדתי מאנשים שאני מכיר ועובד איתם וגם שאני לומד בקורס ערבית מדוברת זה כמה שנים. אחר כך שאלו אותי יותר על עבודתי וסיפרתי להם על- Holy Land Bond  קרן ההשקעות אימפקט שהקים בלונדון מר ג'יימס הולמס. אחד מאפיקי ההשקעה שאנו עובדים עליהם הוא הבטחת יכולתם של בנקים פלסטיניים להעניק הלוואות ליזמים פלסטינים לבניית דיור מורשה חדש במחיר סביר למשפחות פלסטיניות צעירות במזרח ירושלים. מסיבות רבות ליזמי נדל"ן פלסטינים במזרח ירושלים אין גישה להון, ובנקודה זו אנחנו מנסים לעזור. אחר כך שאלתי אותם איפה הם גרים בשועפאט, כי אנחנו בודקים כמה פרויקטים של דיור באזור. הם השיבו כי הם אינם גרים בשכונת הכפר שועפאט, אלא במחנה הפליטים שועפאט, שהוא החלק העני והמוזנח ביותר בתוך גבולותיה המוניציפליים של ירושלים. לא מקרה הוא ש-60,000 תושבי מחנה הפליטים שועפאט אינם ששים לחשוף את מקום מגוריהם האמיתי.

בזמן שדיברנו, שני גברים ישראלים בגיל העמידה שישבו לידי שמעו אותי מספר לשני הצעירים הפלסטינים שאני מתנדב בעמותה בשם "אדם ללא גבולות", שמגייסת מתנדבים מישראל להסעת ילדים פלסטינים חולים מהמחסומים אל בתי החולים בירושלים והחזרתם אל המחסומים. הגברים היהודים שישבו לידי, אמרו לי שהם ממוצא מרוקאי ומבינים ערבית, וזה לידי שאל אותי בטון מתגרה אם אני מסיע גם ילדים ישראלים יהודים. עניתי בשלילה, והוספתי שגם מתנדבי העמותה האחרים אינם מסיעים ילדים יהודים. הסברתי שלרוב, לרשותם של ילדי ישראל בירושלים, הצריכים להגיע לבתי חולים, עומדים הוריהם ואמצעי תחבורה רבים, ובעיקר – לא נדרש מהם לעבור דרך מחסומים של צה״ל ולא להצטייד בהיתר כניסה לישראל. לאחר מכן הוא שאל אם אני "עושה את זה כחלק מ'אג'נדה', אתה עם אותם אנשי זכויות אדם?" השבתי שאנחנו עושים שירות הומניטרי כדי לעזור לאנשים שהם שכנינו החיים תחת הכיבוש הצבאי שלנו. אז הוא הגיב "הבעיה היא שאנחנו רוצים שלום אבל הם לא, הם רוצים להרוג אותנו; אנחנו רק רוצים לחיות, והם רק רוצים להרוג אותנו ולזרוק אותנו מכאן". הסתכלתי על שני הצעירים ממחנה הפליטים שועפאט, הם מדברים עברית טוב, ושאלתי אותם אם הם חושבים שהעם הפלסטיני רוצה לחיות בשלום או שהוא רוצה להרוג את כל היהודים. ראיתי שהם מתכווצים במקומותיהם כשהשיחה הפכה קולנית וחריפה יותר, אבל הם ענו שהם רוצים שהכיבוש הישראלי יסתיים כדי שיוכלו לחיות בשלום. אמרתי ששני הצדדים רוצים שלום, אך טוענים שהצד השני אינו רוצה בזה. הגבר הישראלי-מרוקאי אמר שלפלסטינים בשליטת ישראל יש חיים טובים, ושאם הם לא ישנאו אותנו, כולנו נוכל לחיות בשלום. אז ציינתי שבין כמעט 400,000 הפלסטינים החיים בירושלים, כ-80% מהם חיים בעוני וללא זכויות אזרח מלאות. איך אפשר לצפות שהם פשוט יחיו וייתנו לחיות? יש להם זכות להיאבק למען חופש. שני הגברים הישראלים אמרו שהם מעסיקים הרבה ערבים (בבנייה, הנחתי), ושכולם שמחים לחיות תחת ישראל. פשוט, הם אמרו, שהמנהיגים הפלסטינים מלמדים את כולם לשנוא יהודים. ניסיתי להסביר שבדיוק כמונו, כמעט כל הפלסטינים רוצים לשלוט בגורלם ואינם רוצים לחיות בדיכוי ובהשפלה של הכיבוש. הסטודנט לרפואה שהגיב על טענת הגבר הישראלי שלפלסטינים בירושלים יש חיים טובים, קם עם הטלפון בידו ופתח סרטון שבו נראו שוטרי משמר הגבול שהתנכלו להם במחסום מחנה הפליטים שועפאט כשהיו בדרכם לשדה התעופה – הם פתחו את המזוודות שלהם והשליכו את כל בגדיהם לרחוב, תוך שהם צועקים לעברם פקודות.

בשלב הזה, הטון עלה והתחמם, ואמרתי, חלאס – די – אני לא רוצה להתווכח. אחרי כמה דקות קמו שני הגברים הישראלים והתרחקו. אני מניח שכאשר המציאות באמת בלתי נסבלת, קל יותר לחיות כמוּכֶּה סנוורים – לא לראות אותה כפי שהיא, ולהיות משוחרר מהצורך להתמודד ישירות עם ההשלכות של המעשים שלך. חיים בהכחשה – זו הדרך שבה ישראלים כה רבים מצליחים לשרוד כאן. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.