אחריות המשטרים הערביים למצוקת העם

75 שנים לאחר פארסת מלחמת 1948, שבה הובסו 7 צבאות ערב על ידי כנופיות ציוניות והובילו לאסון העם הפלסטיני על ידי עקירת רובו מאדמתו, עדיין מטילות את עצמן שאלות רבות לגבי: האמת והטבע. על הקשר בין הופעת העניין הפלסטיני לאחר הצהרת בלפור לבין התנועה הלאומית הערבית המתהווה באותה תקופה בראשות שריף חוסיין ובנו פייסל, בעלי ברית עם בריטניה, וכיצד ניתן להביס שבעה צבאות ערביים על ידי מיליציות ציוניות או כנופיות? האם המשטרים הערביים באמת היו רציניים לגבי המלחמה? אם צבאות ערב לא היו מתערבים והפלסטינים היו נותרים במצב של סכסוך עם היהודים, האם הנכבה הייתה מתקיימת ורוב העם הפלסטיני היה נעקר ומדינת ישראל הוקמה? איך הנכבה הזו לא סיימה את העניין הפלסטיני ולא שמה קץ לסכסוך בזמן שהפלסטינים עדיין איתנים ומגנים על אדמתם?

לפני שנתייחס למהלך הנכבה, נדון ביחסים המעורפלים מבחינה היסטורית בין המנהיגים הערבים, עוד לפני העצמאות, עם העניין הפלסטיני. במכתב ששלח שריף חוסיין בן עלי (השריף של מכה) ב-1918 לאחר שיחותיו עם הנרי מקמהן, נציג בריטניה הגדולה, הוא הסכים לדעתה הבריטית לפיה פלסטין אינה כלולה בהבטחה של בריטניה לו להקים מדינה ערבית. , וזה אושר מאוחר יותר במסמך או בהסכם בין הנסיך פייסל בן שריף חוסיין עם המנהיג הציוני ויצמן בשולי ועידת השלום בפריז 1919, שם הסכימו הראשונים שחלק מהאזורים הערביים, כולל פלסטין, אינם בגדר הערבי. המדינה שהובטחה לערבים. הבריטים והתנועה הציונית השתמשו בשני המסמכים הללו כדי לתמוך במאמציהם לאשר את הצהרת בלפור בחבר הלאומים.

העצלות והשותפות של המנהיגים הערבים לא פסקו בשלב זה, שכן הם המשיכו בשותפותם גם לאחר שבריטניה הכשילה את הערבים בחתימה על הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שבו הסכימו הבריטים והצרפתים לחלוק את האזור הערבי. ביניהם, הסכם שנחשף מאוחר יותר על ידי רוסיה הצארית, במהלך השביתה הגדולה שנמשכה חצי שנה והמהפכה המקיפה שבאה בעקבותיה בשנים 1936-1939, שדחתה את עליית היהודים והמשך פרויקטי ההתיישבות שלהם בתמיכה של צבא המנדט הבריטי, מה שהוביל לשיתוק במתקנים הצבאיים והאזרחיים הבריטיים ולנפילת אבדות בקרב היהודים והצבא הבריטי, מחשש להשלכות של מהפכה זו על ההמונים הערבים ושהם יקומו להגנה. של פלסטין, במיוחד מאז שמתנדבים ערבים רבים החלו לנהור לפלסטין בהנהגתו של פאוזי אל-קאוקג'י העיראקי. כדי להימנע מכך, ביקשה בריטניה מהמנהיגים הערבים השליטים בסעודיה, עיראק, עבר הירדן ותימן להתערב מול המנהיגים הפלסטינים כדי להפסיק המהפכה והשביתה. למרבה הצער, במקום לעמוד לצד המהפכה, הם שלחו מסר. הרגעה לפלסטינים, וביקשו מהם: "למצוא שלום כדי לעצור את שפיכות הדמים, בהסתמך על הכוונות הטובות של ידידנו ממשלת בריטניה, ורצונה המוצהר להשיג צדק, ובטוח שנמשיך לבקש את עזרתך". התוצאה של התערבות זו, שבה עסקו מנהיגי הימין הפלסטיני המסורתיים, הייתה שהמהפכה בוטלה, שאפשרה ליהודים להרחיב את פרויקטי ההגירה וההתיישבות שלהם, ולאחר מכן הייתה מלחמת העולם השנייה, שבה הפעילו הציונים כישרון. לטובתם.

עם המשך העימותים בין הפלסטינים לכנופיות הציוניות שנתמכו צבאית ופוליטית על ידי בריטניה, הועברה החלטה 181 על ידי האסיפה הכללית ב- 15 בנובמבר 1947, תוך קביעת חלוקת פלסטין בין יהודים לערבים, 55% ליהודים ו -44 % לערבים, וירושלים יועמדו תחת נאמנות בינלאומית, וב- 15 במאי 1948 הכריצה בריטניה על סיום המנדט שלה על פלסטין, ובין החלטת החלוקה והכרזת סוף המנדט הבריטי לבין הצהרת היהודים of the independence of their state and the beginning of the Arab-Israeli war, the plot threads were woven against Palestine in which the Arab leaders participated, as they did previously.

The partition resolution issued by the United Nations was non-binding because it was issued by the General Assembly, so how will the State of Israel be established? At that time, the population of Palestine was 2,065,000 people, of whom 1,415,000 were Arabs and 650,000 היו יהודים, או 31.5% מכלל האוכלוסייה. הוא בעל אדמות שאינן עולות על 19% מארצות פלסטין חובה, והפלסטינים ממשיכים במאבקם בהגנה על אדמתם, בדיוק כמו המתנדבים הערבים בצבא ההצלה ואחרים מהווים איום וסכנה ליהודים, לבריטים ולמנהיגים הערבים עצמם?

היה צורך לנהל מלחמה גדולה שתוביל לשינויים גיאוגרפיים ודמוגרפיים שבאמצעותם ניתן יהיה לעקור את המספר הגדול ביותר של פלסטינים והיהודים יוכלו לעזוב שטחים נרחבים עליהם ניתן להקים את מדינתם המובטחת, וזה אושר על ידי לשעבר חבר הכנסת ישעיהו בן פורט כאשר נגע באירועי אותו שלב באומרו: "אין מדינה יהודית ללא פינוי". ערבים מפלסטין והחרמה וגידור אדמותיהם.

חוטי העלילה החלו בהסתה של מנהיגי בריטניה הערבים לדחות את החלטת החלוקה ופיקחו על הקמת גדודים ערביים שילחמו במלחמה באמתלה של סירוב חלוקה ומניעת הקמת המדינה היהודית קצינים אנגלים!!

הפארסה לא פסקה בשלב זה, אלא חרגה מעבר לכך על ידי שליטה במספר החיילים, באיכות הנשק שלהם ובמהלך הקרב. על פי המסמכים הרשמיים שהוכרזו אז, מספר החיילים הכולל של חמשת צבאות ערב שלחמו במלחמה עמד על כ-26,000 חיילים ועלה מעט לאחר תחילת הקרבות, ללא ניסיון קרבי ונשק צנוע וללא תיאום מוקדם. ביניהם או רצון אמיתי להילחם עבור רובם, מה שדחף את התנועה הציונית לשדה הקרב כ-100,000 לוחמים מצוידים בכלי הנשק העדכניים ביותר ובניסיון קרבי שנצברו בעקבות השתתפותם במלחמת העולם השנייה בצד בעלות הברית.

כל האמור לעיל הינן עובדות שאושרו על ידי עדי ראייה ואלה שהשתתפו במלחמה, כמו המפקד עבדאללה אל-טאל, ארף אל-ארפ, פווזי אל-קאווקג'י, ואיזאט דרווזה. גמאל עבדל נאסר נגעו גם הם בזכרונותיו על פלסטין מלחמה והבגידות שליוו אותה, שם הוא אומר: (לא היה הגיוני שזו מלחמה.. לא. כוחות מתגייסים, אין הכנות בנשק ובתחמושת, אין תוכניות, אין גישושים, אין מידע! עם זאת, הם כאן בשדה קרב..אז זו מלחמה פוליטית..זו מלחמה ולא מלחמה; התקדמות ללא ניצחון, ונסיגה ללא תבוסה..זו מלחמה. פוליטית בלבד...)

חלקם לא צריכים להיות מופתעים מהעובדות הללו, מכיוון שסיבה והיגיון, לא ניתן להעלות על הדעת שבריטניה, מה שהפך את הצהרת בלפור וסיפק לתנועה הציונית עם כל צורות התמיכה הפוליטית והצבאית, אפילו הותיר את הציונים את שדות התעופה והנמלים שלה בפלסטין , ובמקביל היא מפקחת על צבאות ערב ושולטת בחימושם ובמימונם... אין זה הגיוני שתאפשר לקציניה להוביל מלחמה נגד ישות שהיא יצרה והתחייבה עד הרגע האחרון, אלא אם כן מדובר ב- מלחמה שתוצאתה מובטחת לטובת בת חסותה ובת חסותה, מדינת היהודים.

Immediately when the Arab armies entered Palestine, the cities of Lod and Ramla fell into the hands of the Zionists, and the Jordanian army was responsible for defending these two important cities. The British army command and completely dispensing with Lieutenant-General Glubb (known as גלוב פאשה), והקצינים האנגלים שהיו עמו, כי הם ללא ספק פועלים לאפשר לכוחות הציוניים לעבור את גבולות האוגדה". אבל המלך, לדברי הגבעה, לא יכול היה להסכים להצעה כזו, כי הוא יודע שבריטניה לא תקבל את הרעיון של לוותר על גלוב.

ובאמצע המלחמה, לאחר שהיהודים השיגו ניצחונות גדולים וחצו את גבולות החלוקה, השתלטו על 78% משטחה של פלסטין, עקירת רוב הפלסטינים והרס 500 כפרים, עברו בעלי בריתה של התנועה הציונית. ופנתה למועצת הביטחון כדי להוציא החלטה להפסיק את הקרבות ולהטיל הפסקת אש משני הצדדים, והחלטת מועצת הביטחון להטיל את ההפוגה השנייה באה לקדש את הניצחון.היהודי על צבאות ערב הכוחות הציוניים הצליחו לגרש את כולם. כוחות הצבא הערבים מפלסטין, למעט הצבא הירדני ששמר על הגדה המערבית ומצרים שהמשיכה את נוכחותה הצבאית ברצועת עזה, ובכך פרויקט האו"ם לחלוקה והקמת מדינה פלסטינית עצמאית. חוסל.

עבדאללה אל-טל מדבר על השלכות המלחמה ומצב הכעס הערבי הציבורי על מה שקרה, ואומר: "מה גרם ליגת המדינות הערביות להשתתף במלחמה המלאכותית ולהסתיר את שותפותה לשאול את המלך עבדאללה, לאחר תבוסה, לוותר על הקצינים האנגלים ובראשם קלופ פאשה, או להרחיק אותם מפיקוד הצבא הערבי הירדני לפחות, בהתחשב בכך שהם הצבא האחראי לתבוסה, כמובן כדי ליצור גינוי עליו הם מעירים בפני עמם. את הפשע החשוף שלהם, ולבוא עם קצת מי פנים, ולזכות את עצמם בפני אנשיהם מהשתתפות בפשע/תבוסה, המלך עבדאללה סירב שלמרות שבקשתם יכולה להיות מעשה התמימות שלו ושלהם, אם זה היה בשימוש, וכן מתוכננת כפי שמלחמת התבוסה הונדסה, באותה רשעות, ערמומיות ורמאות, ותשובתו של המלך עבדאללה, בישיבה פומבית בארמון רג'דאן: "אני לא יכול לשנות את האוכף שלי בקרב, בהתחשב בכך שהקרב שלו לא הסתיים, כי הפרק נשאר." האחרון, המפריד, מסופח ומספח (הגדה המערבית) לכס המלכות ההאשמי שלו, והפרק האחרון הזה לבדו אינו מסוגל ליישם אותו. במקרה זה, יש לשמר את האוכף והסוסים שלו, אפילו אם ישתו מהדם של העם הירדני והפלסטיני כאחד.

ועבדאללה אל-טאל ממשיכה באומרו: "האמת שאינה מקבלת ספק היא שהחיילים והקצינים של הצבא הירדני נכנסו לכנות את פלסטין כדי לשחרר אותה ולהעביר אותה לאנשיה ולבעליו. הם נלחמו בקרבות ההגנה עם כבוד, ועל פי הצהרות פיקוד הצבא הציגו (363) קדושים, בהם (11) קצינים. השאר בדרגות צבאיות שונות".

לא מצאת את מצב הכעס העממי הערבי על מה שקרה, אפילו ההפיכות והמהפכות שהתרחשו ביותר ממדינה ערבית אחת נגד המשטרים שהביאו לתבוסה לא שינו הרבה בטרגדיה של העם הפלסטיני, והקטסטרופה הגדולה ביותר הייתה כאשר מדינת הישות הציונית הוקמה לאחר 19 שנה בלבד של הקמתה במלחמה אגרסיבית, היא כבשה את שאר פלסטין - הגדה המערבית ורצועת עזה - שהיו במעצר ירדן ומצרים, בנוסף לשאר ארצות ערב, עד מלחמת אוקטובר 1973. בין מצרים לישראל ויציאת מצרים ממשוואת הסכסוך עם ישראל בתמורה להשבתה של סיני.

אנחנו מסיקים מכל מה שקרה שהטענות של כמה מורדים לא פלסטינים שהפלסטינים מכרו את אדמתם ושהערבים לחמו כמה מלחמות ואלפים נפלו עבורם בהגנה על פלסטין והפלסטינים, לא נכונות. האמת היא שה התערבות המשטרים הערביים הייתה אסון לעם הפלסטיני.הנסיגה שניה, ואז נורמליזציה לבסוף, וכל העם הפלסטיני עד עכשיו היה נלחם בציונים על אדמת פלסטין, ולא היו עלייה ופזורה.

בניצן, מאז שחלפה יותר ממאה שנה מאז הצהרת בלפור, 75 שנים לנכבה ו-56 שנים לאחר הכישלון, ממשיך העם הפלסטיני, בראשות הפליטים שלדעת האויב נעלמו ושכחו את מטרתם הלאומית. מאבקה לבדו ביכולותיו ואינו מהמר עוד על התערבות צבאית ערבית או אסלאמית, גם אם היא עדיין מהמרת על העמים הערבים ודעת הקהל העולמית, המשוכנעת יותר ויותר בצדקת העניין הפלסטיני ובזכותה לעצמאות. מדינה.