במדינות מתפתחות רבות, משקיפים עדים לתופעה של צמיחת אישים וקבוצות הפועלים במרחבים מעורפלים, שבהם תפקידים חופפים בין המדינה לחברה, ובין שלטון החוק לכוח ההשפעה הממשי. קבוצות אלו, המופיעות בשמות שונים כגון ארגונים מקבילים או משמרות מקבילים, משקפות ליקוי במבנה המדינה המודרנית, שאמורה להיות הריבון הבלעדי על השימוש בכוח לגיטימי.
בזירה המצרית העכשווית, שמות כמו סברי נח'נוח' ואיברהים אל-ערג'אני בלטו כסמלים לוויכוח רחב זה, כאשר הדיון סביבם אינו מוגבל לאישים בודדים, אלא מתרחב וכולל את השינוי שהם מייצגים באופי היחסים בין השלטון הרשמי לשחקנים הלא-רשמיים. שינוי זה מצביע על מעבר הדרגתי ממדינת מוסדות מבוססת למה שניתן לכנות 'מדינת המתווכים'.
אנליסטים סבורים כי פניית משטרים פוליטיים לרשתות אלו מעניקה להם גמישות פוליטית מסוימת, החסרה למוסדות הרשמיים המוגבלים על ידי חוקים. במקרים שבהם השלטון מעוניין ליישם צעדים שאינם עולים בקנה אחד עם המסגרות החוקיות הנוקשות, הוא מוצא ברשתות הלא-רשמיות הללו כלי יעיל לפעולה חופשית יותר, הרחק מפיקוח.
כלים אלו תורמים גם להפחתת העלות הפוליטית הישירה על המשטר השולט, בכך שהם מאפשרים לו להתנער מאחריות למעשים מסוימים באמצעות ייחוסם למתווכים מקומיים. שיטה זו מספקת למשטר מרחב תמרון והכחשה בפני הקהילה הבינלאומית או דעת הקהל המקומית במקרה של הפרות זכויות אדם או חוק.
הצורך במתווכים אלה בולט בניהול חללים ביטחוניים וחברתיים באזורי שוליים או אזורים לא יציבים, שבהם המנגנונים הרשמיים עלולים להתקשות לשלוט באופן מלא. כאן, 'הבריון' או מנהיג ההשפעה המקומי הופך לשותף בשמירה על הסדר החברתי, בתמורה לקבלת הטבות או הכרה מרומזת בהשפעתו.
יתר על כן, חלק מהמשטרים שואפים באמצעות כוחות אלה ליצור נאמנויות חדשות שישברו את המונופול של האליטות המסורתיות על ההשפעה והעושר. השימוש בגורמי כוח לא קונבנציונליים מרתיע את בעלי ההשפעה הוותיקים ומעצב מחדש את מפת הכוחות המקומיים באופן המבטיח נאמנות מוחלטת לשלטון המרכזי, הרחק ממורכבות הבירוקרטיה.
אולם, אסטרטגיה זו טומנת בחובה סיכונים אסטרטגיים חמורים המאיימים על יציבות המדינות בטווח הארוך, שכן היא מובילה בהכרח להחלשת יוקרת המוסדות הרשמיים ולשחיקת אמון האזרח בשלטון החוק. העדפת השפעה אישית על פני יעילות מוסדית יוצרת סביבה פורייה לשחיתות ולפרוטקציוניזם.
עם הזמן, כוחות מקבילים אלה הופכים מכלי עזר זמניים למרכזי כוח עצמאיים בעלי אג'נדות ואינטרסים משלהם, שעלולים להתנגש מאוחר יותר עם כיווני המדינה עצמה. ההיסטוריה הקרובה במדינות כמו רוסיה, עיראק וסוריה מציגה דוגמאות ברורות לאופן שבו מיליציות מקבילות הפכו לנטל מבני שקשה לפרק.
ההסתמכות על אישים במקום על חוקים הופכת את המערכת הפוליטית לבת ערובה של אותם פרטים. ברגע שהאדם נעדר או שאינטרסיו משתנים, כל הישות מתערערת. לעומת זאת, מדינות המשקיעות בבניית מוסדות מסוגלות להמשיך ולהעביר שלטון מבלי שתפקידיהן הבסיסיים או ביטחונן הלאומי ייפגעו.
המוסד, מטבעו, מוריש יציבות וקיימות מכיוון שהוא מבוסס על כללים מופשטים שאינם משתנים עם שינוי האנשים. לעומת זאת, אישיות הכוח מורישה שבריריות מבנית. ככל שאותן קבוצות נראות חזקות ומסוגלות להכריע ברגע הנוכחי, הן נשארות ישויות טפיליות החיות על חשבון כוחה האמיתי של המדינה.
זימון 'הבריון' או כוחות לא חוקיים הוא הכרה מרומזת בחוסר יכולתה של המדינה למלא את תפקידיה הבסיסיים דרך הערוצים הלגיטימיים. חוסר יכולת זה פותח את הדלת לשחיקת האמנה החברתית הקושרת את האזרח למדינה, כאשר החיפוש אחר הגנה והשפעה מחוץ למסגרת החוק הופך לנורמה ולא לחריג.
ניסיונות בינלאומיים הוכיחו כי פתרונות ביטחוניים ופוליטיים המבוססים על 'בריונות מאורגנת' הם פתרונות קצרי טווח, ולרוב מסתיימים בסכסוכים פנימיים על השפעה ומשאבים. הכוחות הנוצרים בצללים אינם מקבלים חיים ארוכים תחת אור החוק, ותמיד שואפים להרחיב את תחומי השפעתם על חשבון הריבונות הלאומית.
לכן, האתגר האמיתי העומד בפני כל משטר השואף ליציבות טמון בחזרה לעקרונות המדינה המודרנית וחיזוק תפקידם של מוסדות הפיקוח והשיפוט. חיזוק הצבא, המשטרה והמשפט כמוסדות לאומיים מקצועיים הוא הערובה היחידה למניעת הידרדרות חברות לכאוס או לשלטון כנופיות.
לסיכום, השאלה המהותית העומדת בפני מדינות אלו נשארת: האם הן רוצות לבנות מדינת מוסדות המגנה על כולם, או מדינת מתווכים המגנה על אינטרסים צרים? התשובה לשאלה זו היא שתקבע את גורל היציבות הפוליטית והחברתית בעשורים הבאים, הרחק מברק הכוח המזויף שמספקים המתווכים.
מדינות הקושרות את השפעתן לאנשים הופכות להיות בנות ערובה שלהם, ואילו מדינות הבונות מוסדות חזקים יכולות לשנות אנשים מבלי להתערער.
שתף את דעתך
שחיקת מוסדות וזימון כוחות מקבילים: קריאה בתופעת 'מדינת המתווכים'