בכלא המדברי "הנגב" קיבל האסיר, עלאם מטר לחם , את חודש הרמדאן המבורך זו השנה השבע-עשרה ברציפות, על רקע הסבל והיגון של משפחתו, כפי שסיפרה דודתו, מייסר לחם, מהעיירה. מכפר ראי, דרומית מערבית לג'נין , שאמר: "הכיבוש לא הפסיק להטיל עליו עונשים שרירותיים." הוא עדיין מונע מביקור אמו בת השישים, אום נידאל, כי אין לה פלסטיני זהות, ובכל שולחן ארוחת בוקר היא בוכה וחיה בעצב בכל הזדמנות עד שאיבדה את המשמעות והטעם של השמחה.

והוסיפה: "אמו הגישה עשרות בקשות לקבלת היתר, אבל עד היום היא מנועה מלראות את הנאת הכבד שלה ולבדוק אותו, ולאור חודש הרמדאן מצבה קשה. לחיות עד החלום הופך למציאות.

האב, מטר לחם, לא יכול היה לשאת את כאב הפרידה ואת גזר הדין הקשה של הסוהר, אז לבו נעצר לאחר תקופת משפט להנאת כבדו, בעוד אמו הקשישה, אום נידאל, סובלת מכאבים כפולים. בין עזיבתו של בעלה להמשך מעצרו של עלאם, חירותו וחזרתו לזרועותיה ולחתונתו.

לפני 44 שנים, עלאם נולד בעיירה כפר ראי, נפת ג'נין, להיות השלישי במשפחתו המונה 6 אחים, ודודתו מייסר מספרת: "שנתיים לאחר לידתו, אביו עבר עם משפחתו לעיר. עמאן, ותנאי החיים הקשים והקשים במולדת אילצו אותו לנסוע בחיפוש אחר עבודה.” וחיים הגונים.

היא מוסיפה, "המשפחה בילתה 20 שנה בגלות, בהן עבד אחי בכמה מקצועות עד שחלה במחלת לב והרופאים לא אפשרו לו לעבוד, אז הוא חזר עם משפחתו לעיר הולדתו, עיירתנו, כפר ראי. ועבד בסחר בהמות".

לאחר שחזר הביתה, עלאם קיבל אחריות, עבד בכמה מקצועות כדי לעזור לאביו, ודודתו מספרת: "הוא הקדיש את חייו למשפחתו והיה מסור לחיות חיים הגונים. חייו היו שונים מאלו של הנוער, אבל לא הבחנו בפעילות או תפקיד באינתיפאדת אל-אקצא עד שהוא נעצר על ידי הכיבוש".

והיא מוסיפה, "מאוחר יותר התברר שהוא ממלא תפקיד יעיל ופעיל בהתנגדות לכיבוש ובהשתתפות בעימותים עם גבורה ותעוזה".

ב-18/11/2004, עזב עלאם את הבית בטבעיות, לכיוון העיר רמאללה, ולא היו חדשות עליו יותר מ-20 יום מבלי שמשפחתו ידעה דבר על גורלו, מה שעורר בקרבם פחד, עד שנודע להם. דרך מרכז התלונות בירושלים שהכיבוש עצר אותו.במחסום טייס בשובו מרמאללה.

דודתו מספרת כי בתקופת החקירה סבלה המשפחה בגלל בידוד ומניעת ביקורו של עורכי דין במשך 100 ימים, אותם בילה במרתפי כלא אל-ג'לאמה, ולאחר מכן הועבר בין מספר בתי סוהר כדי למנוע אותו מהתיישבות וביקורים, והוא נשאר במעצר במשך 3 שנים, עד שנשפט במאסר בפועל לתקופה של 21 שנים. הוא הואשם כי היה מעורב בביצוע פעולת קומנדו עם עמיתו האסיר סעד סלאח, שנידון למאסר עולם.

הסבל של משפחתו לא הסתיים לאור הפרקטיקות השרירותיות נגדו. הדודה מיסר מסבירה כי בתחילת מעצרו משפחתו ראתה אותו רק דרך בתי המשפט".

היא הוסיפה, "מעצרו היווה הלם גדול להוריו, שכן לכולם לא היה מידע על פעילותו החשאית בכיבוש, ותחושות הכאב גברו לאחר שבית המשפט בסאלם הוציא נגדו פסק דין שרירותי".

מאחורי סורג ובריח, עלאם החזיק מעמד, אבל אביו לא יכול היה לשאת את ההלם, והוא הושפע יותר מכל במהלך ואחרי הדיון בפסק הדין, אז הוא חזר הביתה עצוב ובוכה, ומייזר אומר: "היחסים של עלאם עם אביו היו מאוד מובחנים. , הוא תמיד חזר על שמו והיה עצוב מאוד על מעצרו, ואחרי שנה מהכרעת הדין, הוא מת בלשונו הוא חוזר על שמו של עלאם, שלא הצליח לבקר אותו והכיבוש מנע ממנו להיפרד ממנו. אַבָּא.

והיא ממשיכה: "הוא עדיין כואב ומתאבל על מות אביו, ולאחר זמן מה התחדשו הצער כשמתה סבתו, שתמיד כואבת את פרידתו ומתגעגעת אליו.

בכל דייט איפטר וסוחור מתחדשים הצער, במיוחד לאמו, היא לא מפסיקה לדבר עליו ברגעי מעצרו ואומרת: "אנחנו בוכים ומתייסרים על הפרידה הכפויה שלו, אבל אין לנו אלא סבלנות להיות. חזק יותר מהכלא ומהסוהר ומחשכתו. חייב לבוא יום שבו אנו שמחים בשחרורו ובחתונתו, ומתפללים לתאריך שהחופש קרוב, החג הבא.