לאחר שבילה את ה-12 ברמדאן הרחק ממשפחתו באפלת בתי הכלא הישראליים , רגשותיו של העורך, חאמד פייסל עבדאללה, לא השתנו, הוא חי לראשונה את הטקסים והימים של חודש הרמדאן הקדוש בחינם. , בקרב משפחתו ויקיריו, הוא עדיין חש עצב וכאב בכל פעם ששמע את קולו של המגריב הקריאה לתפילה המודיע על שבירת הצום.

הוא אומר: "מאז השחרור לא חייתי את אווירת הרמדאן כמו שצריך. עצב וכאב מלווים אותי, כי נשמתי עדיין עם חבריי לבתי הכלא, ולאור היעדרותה ואובדנה של אמי, אשר רצתה לראות אותי בזרועותיה, ולשמוח בנוכחותי לצידה בכל הזדמנות, במיוחד בחודש הרמדאן שביליתי." מאחורי סורג ובריח בתוך דיכוי וסבל.

הוא הוסיף, "בימים אלה אני זוכר את אמי שחיכתה לי וסופרת את הדקות והימים כדי לחבק אותי, לאחר שבילתה שנים רבות בשערי הכלא בסבלנות ובאיתנות בהתכוננה לקבל אותי ואת שמחתי".

והוא ממשיך: "ההלם והטרגדיה הגדולה היו כאשר אמי מתה במהלך המעצר שלי, לאחר שהיא התריסה לכל הסיכויים לבקר אותי, מה שנחשב בעיניה ליום חג, אבל היא עזבה, אז בכיתי כשהיא שוחררה בגלל היעדרותה , וברמדאן אני מתגעגע להורים שלי, ואין טעם של שמחה ואושר, אני בוכה ומתאבל כי אני מתגעגע לאוכל שלה שאני אוהב". ואף אחד לא יחליף אותי לעולם".

לפני 34 שנים ראה חמיד את האור בג'נין . הוא קיבל את השכלתו עד שסיים את התיכון, אך הכיבוש ניתק אותו בכך שעצר אותו על תפקידו והשתתפותו בהתנגדותו מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. התכנים מהבית, עצרו אותי והעבירו אותי למרכז החקירות של כלא אל-ג'לאמה, ושם החל מסע החקירה הקשה.

והוא ממשיך: "משפחתי עברה את כל צורות הסבל במהלך תקופת הניסיון שלי, תוך הארכה ודחייה עד למתן פסק הדין השרירותי, ועברתי בין כל בתי הכלא ושיתפתי את חבריי האסירים בתחנות של סבל, דיכוי ודיכוי, וציורים של אתגר, איתנות וגבורה, במיוחד בכל הקשור להפיכת בתי כלא לאקדמיות ואוניברסיטאות".

חאמד עדיין זוכר את אווירת הרמדאן בבתי הכלא, ואומר: "האסירים חיכו לחודש המבורך חם יותר מגחלים במשך כל השנה בשל הייחודיות הדתית שלו, והלהט שלהם להתקרב לריבונו של עולם בפולחן, ובקרבנו. צעדים מעלים את דרישותינו להנהלת הכלא לשפר את הארוחות, ולהקל על נהלים למשפחות לבקר את ילדיהן ולהפחית את הפיקוח במהלך הטקסים הדתיים של הרמדאן, אך המינהל התעלל והתעלל בנו בכוונה כדי לשלול מאיתנו את שמחת הרמדאן .

העורך חמיד מספר שהממשל סיפק בכוונה מזון גרוע לאסירים, ואילץ אותם לסמוך על עצמם כדי לקנות את צרכיהם מהקנטינה, במיוחד בחודש הרמדאן. וירקות, פרחים, תפוחי אדמה ובננות, והאסירים קונים בשר ועוף, שכולם יקרים."

והוא מוסיף: "במהלך חודש הרמדאן התנדבה קבוצת אסירים לפקח על הכנת הארוחות ושולחן הרמדאן לאורך כל החודש. למרות חוסר היכולות, השפים של האסירים היו מוכשרים בהכנת ארוחות מקלובה, מנסף , אורז, חלב ואחרים, בנוסף לכמה סלטים, עדשים וירקות. האסירים הכינו גם ממתקים עם יכולות". פריטים מוגבלים כמו "באלוזה", "אוומה" ו"קונאפה", שטעמם היה טוב.

העורך, חמיד, זוכר שהאסירים נהגו לבלות את ימיהם במהלך הרמדאן בארגון חוגים דתיים ותרבותיים, תפילה ושינון הקוראן עד למועד שבירת הצום.

והוא מוסיף, "לאחר תפילת המגריב באוניברסיטה מתקיימים שיעורי דת, אחר כך מעגלי הזיכרון והשינון של הקוראן, ולאחר מכן מפגשי התרבות והבידור, המשולבים בתחרויות שבמהלכן מחלקים פרסים לאסירים. ."

באשר לסעודת טרום עלות השחר מספר העורך חאמד כי היא הייתה מתחילה שעה לפני עלות השחר, כאשר האסירים מבלים את הלילה וקוראים את הקוראן הקדוש עד תחילת הסעודה שלפני עלות השחר. "למרות שמחתנו בחודש הקדוש, הנהלת הכלא יצרה בעיות בכוונה והתגרה באסירים על ידי הסתערות על המדורים." והחדרים, מדכאים ומתעללים בהם, במיוחד בשעות הלילה כדי לאמלל אותם ולמנוע מהם טקסים דתיים .

והוא ממשיך: "בכל רגע אני זוכר את הסצנות והסיפורים האלה שגרנו בבתי הכלא של הכיבוש, שלא הכניעו את נחישותנו, אז היינו אחים ומשתפים פעולה בכל הנושאים והמצבים, והיום אני מרגיש כאב ודיכוי בגלל יש עדיין אסירים, ובגלל התנאים הנוכחיים שבהם הם חיים מול חוסר הצדק של הכיבוש".

הוא ממשיך, "למרות שהכלא היה חוויה קשה מאוד בחיי, סיימתי את לימודיי באוניברסיטה העברית, במגמת מדעי המדינה, והשלמתי שנה עד שהכיבוש מנע ממני להשלים את הקריירה באוניברסיטה, אבל האסירים הפכו את בתי הכלא ל אקדמיות למרות רצון הכיבוש".

חאמד חי בחופש, אבל הוא רואה בזה חופש לא שלם כל עוד יש בתי סוהר, והוא אומר: "אני מאוד שמח להיות עם המשפחה שלי ברמדאן, אבל בכל ישיבה ליד השולחן אני רואה תמונות של הסבל והסבל. סבלנות של חבריי האסירים, ותמונות של אמי, אז הכאב שלי מתגבר, אבל אני נאחז בתקווה ובתחינה".

והוא מוסיף, "אסירים, במיוחד ברמדאן, מתים בכלא אלף פעמים ביום, עקב עינויים, הטרדות, קמפיינים מתמשכים, שלילת זכויותיהם ורווחיהם והיעדר משפחותיהם מהם. לכן, היפה ביותר. המתנה לאסירים שלנו ברמדאן או בחגים היא החופש שלהם, לשבור את השלשלאות שלהם ולהיפרד ממשפחותיהם".