טקסי החיים שונים בבית משפחת טרזי בעיר ג'נין , מאז תחילת חודש הרמדאן הקדוש נהגה האישה בת הארבעים, רהאב אל-תרזי, "אום אל-מהדי", תביא תמונה של בנה הפצוע, מחמוד אל-תרזי , והניח אותה על כיסא במקום שבו נהג לשבת ליד שולחן הרמדאן שלה, לאכול את ארוחת הבוקר שלה בקושי ובכאב, מרימה את כפות ידיה לשמיים, ו מתחננת לריבונו של עולם שיכבד אותו בסבלנות, איתנות וקרוב לחופש, כדי שהוא ומשפחתה יוכלו לחלוק עמה את הימים הנותרים של החודש הקדוש, שהפך, כדבריה: "עצב, כאב ודמעות עצב בביתנו, עקב היעדרותו של מחמוד, השבוי והפצוע, שידועתו נקטעה, ואין אנו יודעים את גורלו.

והיא מוסיפה: "אנחנו חיים כל רגע, סיוטים של חרדה ופחד לחייו, כשהם עצרו אותו והוא עדיין מקבל טיפול מהשפעות הכדורים הבוגדניים שלהם, וכולם יודעים שהכיבוש נוהג במדיניות של הזנחה וסרבנות לטפל בחולים, אז מה אם הפצע שלו עדיין מדמם עד לרגע מעצרו?"

האסיר הפצוע, מחמוד השלישי, נחשב במשפחתו המונה 8 חברים המתגוררים בעיר ג'נין, לפי האם, אום מהדי, כי גדל וגדל שם בקרב משפחתו, האוהבת ומעריכה אותו מאוד. , ועדיין חווה את ההלם ממעצרו ומאסרו.

היא מוסיפה: "הוא קיבל את השכלתו בבתי הספר בג'נין עד שסיים את חטיבת הביניים, ואז החליט לקחת אחריות, הקריב את עתידו והשכלתו ויצא לעבוד. עסק בכמה מקצועות עד שהשתקע באחת מהמאפיות בעיר, וכן הפך לרועה ולמפרנס של משפחתנו, איתה הוא לא נכשל לרגע, והיה להוט מאוד לספק לנו את כל הצרכים לחיים הגונים".

דמעותיה של האם זולגות, אום מהדי, כשהיא נזכרת בתמונות וזיכרונות חייו וקרבנותיו של בנה, שהקריב למען משפחתו. במהלך התוקפנות הישראלית על העיר ג'נין, חיילי הכיבוש כוונו אותו ופצעו אותו. אותו עם ארבעה כדורים ברגל.

היא מספרת: "הוא שרד לאחר שסבל מדימום חמור, ועבר מספר ניתוחים, ובמהלך נסיעת הטיפולים שלו הופתענו ממעצרו, כאשר עשרות חיילי כיבוש הסתערו על ביתנו בשעות עלות השחר והטילו אימה על ילדים, מבוגרים ונשים עם את שיטות העבודה שלהם, ואז מבודדים אותנו עד שמבצע החיפוש הסתיים, על ידי חטיפתו ממיטתו למרות כאבו". וסבלו מהכדורים שלהם, והם הכו אותו במהלך מעצרו הלא צודק".

מאז מעצרו עברה האם, אום מהדי, בין מוסדות האסירים לצלב האדום, כדי לדרוש את חילוץ בנה מידי התליינים, אנו חשים כי נשקפת סכנה לחייו, בגלל העינויים באל-ג'למה. המרכז ישפיע על חייו".

היא הוסיפה: "לבקשת המודיעין הישראלי, בית המשפט הצבאי האריך את מעצרו ב-6 פעמים, ולמרות שהגיש עורך הדין דו"חות רפואיים על מצבו הבריאותי ועל הצורך שלו בטיפול ומעקב, והזהיר אותו מפני סכנות התאים. על תנאיו וחייו, בית המשפט סירב לשחררו והוא עדיין עצור".

לוהטת יותר מגחלים, האם מחכה לחירותו של בנה ולשחרורו מבתי הכלא של הכיבוש , והיא אומרת: "יום ולילה, אני בוכה ומתאבלת, אני כבר לא יכולה לישון, ולימים ולרגעי הרמדאן אין טעם. או טעם. אני לא מסתפק בשתיית מים או ביס באוכל, ולבני הפצוע כואב". הוא רחוק מאיתנו, והוא זקוק מאוד לטיפול ומעקב בגלל הפציעה שלו. "

והוסיפה, "אנו פונים לאסירים ולמוסדות זכויות האדם להתערב ולהפעיל לחץ על הכיבוש לשחררו לאלתר, ולהצילו מגיהנום של בתי הכלא, ואנו רואים בכיבוש אחריות מלאה לחייו".