"פלסטין צריכה להיות מנוהלת על ידי פלסטינים"... אז למה בריטניה מסרבת להתמודד עם מורשתה?

מאת: אלכס קול-המילטון, חבר הפרלמנט הסקוטי ומנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית הסקוטית

במהלך השנה האחרונה, בריטניה הכירה במדינה הפלסטינית, הטילה סנקציות על מתנחלים קיצוניים ושרים קשוחים בממשלת נתניהו, והתחייבה להעניק 10 מיליון ליש"ט לתמיכה בשירותים חיוניים הניתנים על ידי הרשות הפלסטינית לאזרחים.

עם זאת, משפט אחד בהצהרה האחרונה של שרת החוץ איבט קופר תפס את תשומת לבי. בדיונה על ניהול השלטון הפלסטיני, היא אמרה בפשטות: "פלסטין צריכה להיות מנוהלת על ידי פלסטינים." היא צודקת בכך, אך הבעיה היא שבריטניה בילתה שלושה עשורים בעבודה למנוע את התגשמות הדבר. וכאשר בריטניה שלטה בפלסטין בין השנים 1917 ל-1948, זכויות הפלסטינים לא הוזנחו בטעות, אלא הוזזו הצידה בכוונה. בריטניה מעולם לא הכירה בסבל הזה, ואף לא בתפקיד שמילאו שיטות השליטה והכפייה שלה בביסוס רבות מהפרקטיקות שאנו רואים היום.

זוהי השאלה המרכזית שהעלתה הקמפיין "בריטניה חייבת לפלסטין" בפני הממשלה בעצומה משפטית בת 400 עמודים, שהוכנה על ידי מספר עורכי דין והיסטוריונים בכירים.

העצומה סוקרת היסטוריה מטרידה שנעדרה במידה רבה מהתודעה הציבורית. בשנת 1917, בריטניה התחייבה באמצעות הצהרת בלפור לתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ שיותר מ-90% מתושביה היו ערבים, וזאת ללא קבלת הסכמת בעלי האדמות שחיו בה. במהלך העשורים שלאחר מכן, בריטניה מנעה מהרוב הפלסטיני כל השתתפות דמוקרטית אמיתית ויעילה. וכאשר הוצע להקים מועצה מחוקקת שבה לערבים יהיה רוב, הפרלמנט הבריטי הצביע נגד ההצעה.

כישלונה של הממלכה המאוחדת בהכנת התנאים הדרושים להגעה לפתרון שתי המדינות לפני תום תקופת המנדט, הניח את היסודות לתקופה ארוכה של אלימות וסכסוך.

היום, אם אנו רציניים בחיפוש אחר פתרון ארוך טווח שבו ערבים ויהודים יחיו זה לצד זה בשלום, עלינו להיות ברורים ונחושים בתמיכה בקיום בחירות פרלמנטריות ונשיאותיות חופשיות והוגנות בכל השטחים הכבושים, בחירות שהנשיא מחמוד עבאס אישר את קיומן בנובמבר/דצמבר 2026 ובתחילת 2027. בחירות אלו מהוות הזדמנות להחזיר את השליטה על רצועת עזה מידי חמאס, ולפתוח את הדרך להשגת שלום וביטחון לשני הצדדים.

עלינו גם להעצים את הכוחות המתונים בחברות הישראלית והפלסטינית, ולסלק את ההשפעה של הזרמים הקיצוניים, בין היתר באמצעות קידום תוכניות רב-צדדיות לפירוק חמאס מנשקו, והבטחת הטלת סנקציות ואכיפתן על בנימין נתניהו והשרים הקיצוניים בממשלתו.

כמו כן, על בריטניה לאסור כל צורה של סחר בסחורות ושירותים עם ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים הכבושים, מתוך הבנה שהתנחלויות אלו מהוות את אחד המכשולים הגדולים ביותר בפני השגת פתרון שתי המדינות. כל עוד המתנחלים הישראלים מסוגלים להשתלט על עוד ועוד אדמות, בתמיכת הכוח הצבאי של צה"ל, לא יהיה שלום אמיתי באזור. כמו כן, הדבר מקשה על הקמת מדינה פלסטינית יציבה, על ידי מניעת משאבי מים ואדמות חקלאיות ממנה.

אך כל פתרון בר-קיימא דורש גם שבריטניה תתמודד עם כישלונותיה ההיסטוריים.

כאשר פרצה המרד הערבי הפלסטיני בין השנים 1936 ל-1939, בריטניה הגיבה במדיניות של ענישה קולקטיבית, בתי דין צבאיים, ושיטות ששר המושבות הבריטי הודה בחשאי בפני הקבינט כי כללו "זוועות" שבוצעו על ידי המשטרה והוסתרו בכוונה מהפרלמנט. לפחות 5,000 פלסטינים נהרגו ו-15,000 נוספים נפצעו במהלך תקופה זו.

כאשר בריטניה נסוגה מפלסטין, כ-750 אלף פלסטינים נעקרו במהלך המלחמה שפרצה לאחר מכן, אירוע שהעצומה מתאר כצפוי וניתן למניעה, וקשור לנטישת בריטניה את אחריותה. לאחר מכן, הפרלמנט הבריטי אישר חקיקה שהעניקה רטרואקטיבית חסינות לכל הפקידים הבריטים מפני העמדה לדין על מעשים שביצעו במהלך תקופת המנדט.

בריטניה נושאת באחריות למעשיה, וגם נושאת באחריות להשפעות של מעשים אלו שעדיין קיימות היום. הביטו בפלסטין היום, ותמצאו ששימוש בבתי דין צבאיים, ענישה קולקטיבית, והריסת רכוש, הן פרקטיקות שאפיינו את תקופת המנדט הבריטי, ועדיין משמשות את הרשויות הישראליות. המדינה הטוענת היום להגנה על זכויות הפלסטינים, בעוד היא מסרבת בו זמנית להתמודד עם עתירה משפטית הנוגעת למעשי הדיכוי שהיא עצמה ביצעה, אינה מיישמת את עקרונותיה באופן עקבי. אף צד אינו יכול להיות מתווך הוגן בסוגיה שתרם להרס שלה מבלי להכיר תחילה במה שביצע.

בספטמבר/אוקטובר האחרון, עמדתי באולם הפרלמנט הסקוטי בהולירוד ואמרתי שהכרה במדינה הפלסטינית מהווה צעד חיוני לשלום, ושלמפלגה הליברל-דמוקרטית אין ספק שמעשי ממשלת ישראל וצה"ל מהווים הפרה של החוק הבינלאומי, וכי על ממשלת בריטניה לנקוט בצעדים נוספים באמצעות הטלת איסור מקיף על ייצוא נשק והטלת סנקציות ספציפיות על ממשלת נתניהו. הפרלמנט הסקוטי הצביע ברוב של 65 קולות מול 24 בעד עמדה זו. סקוטלנד הביעה את עמדתה כלפי המשבר הנוכחי, אך הטלת אחריות על הפרלמנט הבריטי חייבת לכלול גם התמודדות עם השאלה ההיסטורית.

הפרלמנט הסקוטי אינו יכול לחייב את הפרלמנט הבריטי בסוגיות הנכללות בתחום סמכותו, אך סקוטלנד תמיד הייתה מוכנה להשתמש בקולה כדי לדבר על סוגיות החורגות מסמכויותיה המקומיות. ההסכמה חוצת המפלגות בפרלמנט הסקוטי בנוגע להכרה במדינה הפלסטינית, הגבלות על ייצוא נשק, וכיבוד החוק הבינלאומי משקפת מגמה רחבה בחברה הסקוטית. הסכמה זו צריכה כעת לדחוף לצעד נוסף: לדרוש מבריטניה להתמודד עם ההיסטוריה שלה בכנות, כהיסטוריה שתרמה ליצירת התנאים שאנו מנסים לטפל בהם היום.

למרות שחלפו תשעה חודשים מאז הגשת העצומה לממשלת בריטניה, וקבוצה פרלמנטרית הכוללת 45 חברי פרלמנט וחברי בית הלורדים ממפלגות שונות התכתבה עם ראש הממשלה בדרישה לתגובה, טרם ניתנה כל תגובה. מגיש העצומה הראשי, מוניב אל-מסרי, שנפצע מירי חיילים בריטים כשהיה נער, יחד עם שלושה עשר פלסטינים נוספים שמשפחותיהם הושפעו ישירות ממדיניות תקופת המנדט הבריטי, עדיין ממתינים לתשובה.

בריטניה לא צריכה להסתפק בשאלה מה היא יכולה לעשות היום כדי להשיג יותר שלום וצדק לפלסטינים ולישראלים, אלא עליה גם לשאול את עצמה על תפקידה ביצירת המשבר הנוכחי.

לכן, אני קורא לחברי הפרלמנט הסקוטי, מכל המפלגות, להצטרף אליי בדרישה מממשלת בריטניה להגיב סוף סוף לעצומה זו. כמו כן, אני קורא לה להתמודד עם רשומותיה במהלך תקופת המנדט בכנות, ולהבין ששלום הבנוי על זיכרון סלקטיבי אינו שלום שיכול לשרוד.