כשהאירועים נמדדים לפי מספר הלייקים

סדקי אבו דהיר / חוקר ויועץ בתקשורת דיגיטלית

האירועים החברתיים בחברה הפלסטינית אינם עוד כפי שהיו בעבר. חתונה אינה רק שמחה, אירוסין אינם רק תחילת חיים, מסיבת סיום אינה רק חגיגה של שנות עמל, ואפילו ביקור משפחתי אינו אירוע למפגש וחיזוק קשרי משפחה. הטכנולוגיה חדרה לפרטי חיינו, ואז הגיעו פלטפורמות המדיה החברתית, ואחריהן הבינה המלאכותית, כדי לעצב מחדש את מושג האירוע עצמו, לא רק בצורתו, אלא גם באופן שבו אנו רואים אותו, את עצמנו ואת האחרים.

מנקודת מבטי, הבעיה מעולם לא הייתה בטכנולוגיה. היא כלי שיצר הזדמנויות רבות, הקל על התקשורת ואפשר לנו לתעד את הרגעים היפים ביותר. אך הבעיה החלה כאשר כלים אלה הפכו למדד לערך חברתי, והאירוע נבנה לעיתים למען התמונה יותר מאשר למען האנשים, ולמען מה שיתפרסם על המסכים יותר מאשר מה שיישאר בזיכרון.

אני מרגיש שעברנו בהדרגה מתרבות של שיתוף לתרבות של השוואה. השאלה כבר אינה איך היה האירוע, אלא כמה עלה, מי הביא את המתנה היקרה ביותר, מי ערך את המסיבה המפוארת ביותר, מי הופיע בהופעה הטובה ביותר, ומי צבר יותר צפיות ותגובות לאחר סיום האירוע. כאילו הערך כבר אינו ברגשות, אלא ברושם שאנו משאירים אצל האחרים.

עם כניסת הבינה המלאכותית, השוואות אלו הפכו למורכבות יותר. תמונות ניתנות לשיפור, סרטונים ניתנים להפקה בצורה קולנועית, פנים ניתנים לעריכה, וזיכרונות ניתנים לשחזור כדי להיראות מושלמים יותר ממה שהיו במציאות. וכאן מתחילה ההשוואה הלא הוגנת, מכיוון שאנו משווים את חיינו האמיתיים לתוכן שעבר עריכה, שיפור והפקה, ואנו מרגישים שמה שיש לנו פחות, ומה שאנו חיים פחות יפה, למרות שהאמת עשויה להיות שונה לחלוטין.

שינוי זה לא הוגבל רק להיבט הפסיכולוגי, אלא התרחב גם להיבט הכלכלי. חלק מהאירועים הפכו לנטל כלכלי כבד על בעליהם ועל המוזמנים אליהם, וחלקם לוו כספים או הכבידו על עצמם כלכלית כדי לא להיראות פחות מאחרים, בעוד שאחרים מתנצלים על אי הגעה או חשים מבוכה מכיוון שאמצעיהם אינם מאפשרים להם לעמוד ברמת הוצאות זו. וכאן האירוע, שאמור להיות מקור לשמחה, הופך למקור ללחץ, דאגה ומבוכה.

ואני חושב שהדבר המסוכן ביותר שאנו חווים היום הוא שהתחרות כבר אינה מוצהרת, אך היא קיימת בכל הפרטים. תחרות על העיצוב, על הבגדים, על המתנות, על הצילום, על מספר העוקבים, ואפילו על אופן הצגת האירוע עצמו. תחרות זו אולי לא תוכר על ידי רבים, אך היא הפכה לחלק מההתנהגות החברתית הנכפית על ידי הפלטפורמות הדיגיטליות בצורה עקיפה.

עם הזמן התחלנו לאבד משהו שתמיד אפיין את החברה הפלסטינית, והוא הפשטות, הספונטניות והסולידריות. האירועים היו הזדמנות למפגש משפחות ולחיזוק קשרים חברתיים, אך היום רבים מהנוכחים עסוקים בצילום יותר מאשר בשיחה, ובפרסום הרגע יותר מאשר בחיים אותו, ובמעקב אחר תגובות בטלפונים שלהם יותר מאשר באינטראקציה עם האנשים סביבם.

אני לא קורא לדחות את הטכנולוגיה או את הבינה המלאכותית, שכן הן חלק מעתידנו, אך אני מאמין שעלינו לאזן מחדש בין מה שאנו חיים לבין מה שאנו מציגים, ובין ערך האדם ומה שיש לו ממוסר ואהבה, לבין ערך האירוע ומה שהוא מפרסם בתמונות. אירועים לא צריכים להיות זירה להוכחת עליונות חברתית או יכולת כלכלית, אלא מרחב לחיזוק קשרים, החלפת אהבה, ויצירת זיכרונות כנים שאינם זקוקים לפילטרים או לאלגוריתמים כדי להיראות יפים.

אני חושש שתרבות זו תמשיך להתפשט עד שערך האדם יהיה קשור למה שהוא מסוגל להראות ולא למה שהוא נושא בתוכו, ושהשמחה תהפוך לנטל, והמחמאה לתחרות, והקשר החברתי להשוואה מתמדת שאינה נגמרת. אנו זקוקים להחזיר לעצמנו את מהות אירועינו, ולזכור שהזיכרונות היפים ביותר אינם אלה שצברו את מספר הצפיות הגבוה ביותר, אלא אלה שנשארו חרוטים בלבבות, מכיוון שיחסים אנושיים אינם נמדדים באיכות התמונות, ולא בגודל האולמות, ולא בערך המתנות, אלא בהשפעה הכנה שהם משאירים בנפשות.