מיליטריזציה של הדוכנים במצרים: הפילוסופיה של יצירת 'אימאמים של המשטר' והשלכותיה על השיח הדתי

סיום המחזור השלישי של האימאמים החדשים המסונפים למשרד ההקדשים המצרי, לאחר שהשלימו קורס הכשרה באקדמיה הצבאית, עורר גל של מחלוקת רחבה בפלטפורמות המדיה החברתית. צעד זה משקף מגמה ממשלתית חדשה הדורשת השלמת הכשרה צבאית כתנאי בסיסי למינוי לתפקידים דתיים וחינוכיים.

משקיפים רואים כי צירוף המטיפים לאקדמיה הצבאית חרג מעבר להכשרה מנהלית גרידא והגיע לכדי כפיית דפוס של 'משמעת וסדר' צבאי, כולל אימונים גופניים קשים וכללים נוקשים הנוגעים למראה הכללי כמו גילוח זקן. צעדים אלה מעלים שאלות מהותיות לגבי הכישורים שהאימאם רוכש בתוך מוסד צבאי וקשרם לאמנויות הנאום וההטפה.

הפילוסופיה העומדת מאחורי מגמה זו מצביעה על רצון המשטר לעבור את שלב 'הדוחות הביטחוניים' המסורתיים שהסתפקו בהבטחה שהאימאם אינו משתייך לארגוני אופוזיציה. המטרה הנוכחית נראית כייצור כוחות דתיים הנאמנים ישירות לשלטון, ותודעתם מעוצבת בתוך מסדרונות המוסדות הריבוניים של המדינה.

היסטורית, המדינה המצרית התמודדה עם בעיות רבות עם הדוכנים, החל מתקופת גמאל עבד אל-נאצר שניסה להרחיק את המסגדים מהפוליטיקה, ועד לתקופת סאדאת ומובארק. אולם, השלב הנוכחי שואף לעבור משלב 'נטרול הדוכנים' לשלב 'הלאמתם' המלאה כדי שיהפכו לחלק ממערכת ההכוונה הפוליטית והתעמולה הרשמית.

מצרים הייתה עדה לאחר אירועי 2011 למה שחלק כינו 'כאוס הדוכנים', כאשר השיח הדתי השתלב עם אג'נדות מפלגתיות וזרמים פוליטיים שונים. נראה שהמשטר הנוכחי עדיין שבוי באותה חוויה, מה שהוביל אותו לאמץ מדיניות זהירות מחמירה המבטיחה את שליטתו המוחלטת על כל הנאמר מעל הדוכנים.

האירוניה טמונה בכך שהמדינה מבזבזת רווחים מצטברים שהושגו על ידי 'הנדסת המצב הדתי' בתקופות קודמות, כאשר ההתמקדות הייתה בסמכות המדעית של אל-אזהר כדי להתמודד עם קיצוניות. כעת, ההסתמכות על קריטריונים של 'גובה ומשקל' וכושר גופני לבחירת האימאמים עלולה להחליש את יוקרתם המדעית ואת אמינותם בקרב הציבור.

הניסיון להתחרות בזרמים הדתיים המתנגדים בפופולריותם באמצעות שליטה במסגדים עלול לא להניב פירות אם האימאם יאבד את אמון המתפללים. הציבור מבחין בבירור בין שיח דתי הנובע מידע הלכתי איתן, לבין שיח שנראה כהמשך להצהרות של מפלגות תומכות שלטון או גופים מבצעים.

המציאות מצביעה על כך שהחוקים הנוכחיים אוסרים הטפה ללא אישור ממשרד ההקדשים, אישור שנושא במהותו אופי ביטחוני מובהק. עם זאת, יצירת 'זרועות הטפה' המסונפות למשטר עלולה להוביל להתנזרות אנשים מהאזנה למטיפים, ולהפוך את תפילת יום שישי למילוי חובה שגרתית חסרת השפעה רוחנית.

בהתחשב בניסיונות קודמים, אנו מוצאים שחכמים גדולים כמו השייח' עטיה צקר, למרות ידעם הרב, אמינותם נפגעה בקרב חלק מהאנשים עקב סיווגם כ'חכמי שלטון'. מה יהיה המצב עם אימאמים צעירים שטרם הוכיחו את כישרונם המדעי, והוצגו לחברה דרך שער האקדמיה הצבאית במקום מסדרונות אל-אזהר העתיקים?

המדינה המצרית בתקופת מובארק עשתה מאמץ להוכיח שהדיבור בענייני דת הוא סמכות בלעדית של אל-אזהר, וזאת כדי לחסום את דרכן של הקבוצות הקיצוניות. אך המגמה הנוכחית פותחת את הדלת בפני אישים לא מומחים להוביל את הסצנה הדתית בתקשורת, מה שתורם למצב של בלבול אינטלקטואלי ושטחיות בטיפול בסוגיות דתיות.

המדיניות החדשה משקפת אמונה בקרב מקבלי ההחלטות כי השליטה ב'הטפה' היא הדרך היחידה לערער את השפעת הזרמים האסלאמיים. אך אמונה זו מתעלמת מכך שפופולריותם של זרמים אלה לא התבססה רק על כיבוש הדוכנים, אלא על רשתות חברתיות ושירותיות מורכבות שהמפלגות התומכות טרם הצליחו לשכפל.

הפיכת האימאם ל'קצין לוחם' במראהו ובמשמעתו עשויה לספק את שאיפת המשטר לשליטה, אך היא עלולה ליצור פער בין המטיף לסביבתו העממית. האימאם זקוק לקבלה חברתית ותקשורת אנושית שאימונים צבאיים אינם מספקים, אלא ידע, פרישות והתחברות לכאבי האנשים ותקוותיהם.

בסופו של דבר, השאלה נשארת בעינה לגבי יעילות ניסוי זה בפיתוח או חידוש השיח הדתי כפי שמפורסם רשמית. חידוש דורש חופש מחשבה ומחקר מדעי מעמיק, ולא רק 'דיפלומה' צבאית המטילה הגבלות נוספות על מוחותיהם וגופם של אלה שאמורים להוביל את החברה רוחנית.

ההימור על 'בני המשטר' בתיק הדתי הוא הרפתקה שעלולה להסתיים באובדן זוהרו והשפעתו של הדוכן, כך שיהפוך להד בלבד לקול השלטון. אם גישה זו תימשך, תפילת יום שישי עלולה לאבד את מהותה כמפגש אמוני, ולהפוך לאירוע רשמי שבו חסרים אינטראקציה אמיתית וכנות הטפה.

הפילוסופיה החדשה היא שאלה ייצרו תחת פיקוח, כך שלא מספיק שלא תהיה להם השתייכות פוליטית, אלא עליהם להיות אנשי המשטר.