עזה: בין רצח עם לקריסת מערכת ההגנה הבינלאומית והיעדר אחריות לאומית

בפלסטין, ובמיוחד ברצועת עזה, ההפרות אינן עוד אירועים בודדים, אלא הפכו לדפוס שיטתי של פשעים הפוגעים במהות ההגנה שהוכרה על ידי המשפט ההומניטרי הבינלאומי לאזרחים. מה שקורה בעזה אינו מלחמה אלא תוקפנות אכזרית שמפעילה כוח כיבוש גזעני המתנהג כאילו הוא מעל החוק הבינלאומי. פגיעה באזרחים, הרס תשתיות, מצור, הרעבה, עקירה כפויה וענישה קולקטיבית – כל אלה הן פרקטיקות האסורות על פי אמנות ז'נבה משנת 1949, ומהוות יחד הפרות חמורות שאינן ניתנות להצדקה בתירוצים צבאיים או ביטחוניים.

על פי חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, מעשים אלה נכללים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, לרבות פגיעה באזרחים, שימוש בהרעבה כאמצעי מלחמה, הרס רכוש ובתי מגורים, כולל מוסדות בריאות, חינוך ומוסדות הומניטריים, והטלת ענישה קולקטיבית, שהם מעשים המערערים את העקרונות הבסיסיים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

הדיון המשפטי הבינלאומי אינו מוגבל עוד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, אלא התרחב לפשעים הבינלאומיים החמורים ביותר, שהם פשעי רצח עם. המצב בעזה נכנס למעגל הבדיקה השיפוטית על פי האמנה למניעת פשע רצח עם משנת 1948, ובית הדין הבינלאומי לצדק הכיר בקיומם של מעשים שיכולים להיכלל בפשע זה.

כמו כן, מוסדות זכויות אדם בינלאומיים רבים ראו כי מה שקורה בעזה עולה כדי רצח עם או מעשים הנכללים בתחומו, בהתבסס על היקף ההרג הנרחב, הפגיעה הנרחבת והחוזרת ונשנית באזרחים, במיוחד ילדים ונשים, ההרס השיטתי של תנאי החיים, ושימוש במצור ובהרעבה ובמניעת אמצעי קיום מהאוכלוסייה.

הבעיה אינה נעוצה בהיעדר טקסטים משפטיים, אלא בהיעדר רצון פוליטי ומנגנוני אכיפה. שיתוק מועצת הביטחון, התמיכה הפוליטית והצבאית המתמשכת בישראל, והסטנדרטים הכפולים ביישום המשפט הבינלאומי, רוקנו את מערכת ההגנה הבינלאומית מתוכנה המעשי. לעומת זאת, חלק גדול מהקהילה הבינלאומית מסתפק בהצהרות דאגה וגינוי, בעוד שהמציאות בשטח נמשכת ללא שינוי. סתירה זו בין חומרת הפשע למגבלות התגובה חושפת משבר עמוק במערכת הבינלאומית.

למרות מה שנקרא הסכם הפסקת אש, ולמרות עמידת ההתנגדות בהתחייבויותיה בשלב הראשון, ישראל לא עמדה בדרישות ההסכם, אלא המשיכה בפעולותיה הצבאיות ובמדיניות ההרג והפגיעה היומיומית באזרחים. במקביל, כוחות הכיבוש המשיכו לכפות מציאות חדשה בשטח באמצעות הרחבת אזורי השליטה הצבאית בתוך רצועת עזה, מה שהוביל לצמצום ניכר בשטחים הזמינים לאוכלוסייה והפיכת חלקים נרחבים מהרצועה לאזורים אסורים או מאוימים. כמו כן, לא יושמו ההתחייבויות הנוגעות להכנסת בתים ניידים או תחילת שיקום בפועל, מה שהותיר מאות אלפי פלסטינים בתנאים הומניטריים קשים.

ההסדרים הנוגעים לניהול הרצועה נותרו משותקים, שכן ועדת ניהול עזה לא הצליחה למלא תפקיד ממשי, ולא הותר לחבריה להיכנס לרצועה, מה שמאיים להפוך אותה ממסגרת פורמלית לכיסוי בלבד למציאות התוכנית הישראלית להותיר את הרצועה במצב של ריק פוליטי וניהולי כדי ליישם אסטרטגיית עקירה המונית אם תינתן לה הזדמנות לכך. חומרת עובדות אלו אינה מוגבלת להמשך הסבל ההומניטרי, אלא מתרחבת לניסיון לכפות הסדרים פוליטיים וביטחוניים חדשים, ולנהל את המלחמה באמצעים אחרים באמצעות קיבוע עובדות בשטח ומניעת הקמת סמכות פלסטינית המסוגלת לנהל את השלב שלאחר המלחמה.

מנגד, התפתחויות אלו מעלות שאלות פלסטיניות גדולות לגבי המשך הימורי הצדדים הפלסטיניים הדומיננטיים בזירה, והתעקשות כל אחד מהם על האפשרות להוביל את השלב הבא לבדו, ללא התחשבות בהיקף האסון הלאומי שפקד את העם הפלסטיני.

הניסיון הפלסטיני הוכיח כי הסתמכות על צדקת המערכת הבינלאומית לבדה אינה מספקת, וכי הסתפקות בגינוי הפרות אינה עוצרת אותן. המשפט הבינלאומי אינו פועל בחלל ריק, אלא מושפע ממאזני כוחות ומהיכולת להפוך טקסטים לכלי לחץ ואחריות. מכאן, שהאתגר הפלסטיני אינו טמון רק בהוכחת הפשע או בהגדרתו המשפטית, אלא בבניית כוח לאומי, פוליטי ומשפטי המסוגל להפוך את ההון המוסרי והמשפטי שצברה הסוגיה הפלסטינית לגורמי השפעה אמיתיים.

נראה כי יש צורך דחוף באסטרטגיה לאומית מקיפה המבוססת על אחדות הייצוג הפוליטי, והסכמה לאומית על בנייה מחדש של המערכת הפוליטית הפלסטינית על יסודות דמוקרטיים ושותפים, באופן שיאפשר לעם הפלסטיני להחזיק בסמכות לאומית מאוחדת המסוגלת לנהל את הסכסוך פוליטית, משפטית ודיפלומטית. הפילוג הפנימי אינו עוד רק משבר פוליטי, אלא הפך לאחד הגורמים המסוכנים ביותר להחלשת היכולת הפלסטינית להגן על הזכויות הלאומיות, וגם פותח פתח לכפיית הסדרים העוקפים את הרצון הלאומי המאוחד.

במקביל, המציאות מחייבת את הפלסטינים להשקיע בהון המוסרי והמשפטי שצברה הסוגיה הפלסטינית בדעת הקהל העולמית, באוניברסיטאות, באיגודים המקצועיים, בארגוני החברה האזרחית ובתנועות הסולידריות הבינלאומיות, שכן הסכסוך הפך גם למאבק על לגיטימציה, נרטיב ותודעה עולמית.

הגנת המולדת וזכות עמנו לחיים בכבוד אינה מתחילה רק בהתמודדות עם הפשע, אלא ביכולת לבנות מחדש את יסודות העמידה הלאומית, לשמר את המרקם החברתי, ולאחד את הרצון הפוליטי. עמים הנמצאים תחת כיבוש אינם מנצחים רק במה שיש להם מאמצעי כוח, אלא גם במה שיש להם מיכולת לשרוד ולמנוע מהפשע להשיג את מטרותיו הפוליטיות.

ואולי הדבר המסוכן ביותר שהפלסטיני יכול להגיש למוציא להורג שלו הוא להיכנע לחוסר אונים או להשלים עם כך שמאזני הכוחות הם גורל נצחי. הכיבוש אולי מחזיק בכוח, אך הוא לא יחזיק ולעולם לא יחזיק בלגיטימציה, והחוק אולי יתעכב, אך הוא לא מאבד את ערכו כל עוד יש עם הדבק בזכויותיו וממשיך במאבקו למען חירות, כבוד וחיים.

ואם חוסר האונים של המערכת הבינלאומית אפשר את המשך הפשע, הרי שהאחריות ההיסטורית של הפלסטינים אינה טמונה בהמתנה לצדק נדחה, אלא בבניית יסודות הכוח הלאומי, הפוליטי, המשפטי והמוסרי שימנעו הפיכת רצח עם לגורל או עוול למציאות קבועה.