ציי החירות.. היסטוריה של עימות ימי לשבירת המצור על עזה ואתגור הכיבוש

הים התיכון הפך בשנים האחרונות לזירת עימות פוליטי וזכויות אדם בין פעילים בינלאומיים השואפים לשבור את המצור על רצועת עזה וכוחות הכיבוש הישראלי המשתמשים בכוח צבאי כדי למנוע את הגעתם. דיווחים עיתונאיים בינלאומיים סקרו את ההיסטוריה של עימותים אלה, וציינו כי מי הים התיכון הפכו לזירה לבחינת מידת מחויבותה של הקהילה הבינלאומית לחוקים ימיים והומניטריים מול היוהרה הישראלית.

בתקרית שהתרחשה לאחרונה במים בינלאומיים, קבוצת סירות שלחה קריאות מצוקה אלחוטיות לאחר שנרדפה, אך המדינות הסמוכות לא הגיבו לקריאות אלו. כוחות חמושים של הכיבוש פשטו במהירות על הספינות, ביצעו מעצרים נרחבים של הנוסעים והובילו אותם למרכזי מעצר, תוך עדויות מזעזעות על כך שהם הוכו קשות והושפלו בכוונה.

מקורות דיווחו כי הפעילים העצורים התמודדו עם תנאים קשים שכללו מכות חשמל, שימוש בכדורי גומי ורימוני הלם בתוך הספינות שהפכו לבתי כלא צפים. עדויות הניצולים תיעדו גם מקרים של הטרדה מינית והשפלה פסיכולוגית, בניסיון של שלטונות הכיבוש להפחיד את הפעילים הבינלאומיים ולמנוע מהם לחזור על ניסיונות להגיע לחופי עזה.

באירועים אלה בלט תפקידו של שר הביטחון הלאומי הישראלי איתמר בן גביר, שהופיע בסרטון וידאו נוזף בפעילים בלעג וטוען לבעלות הכיבוש על האדמה. כוחות הכיבוש אילצו עשרות פעילים לכרוע ברך בתנוחות משפילות, מה שנחשב על ידי משקיפים כהשתקפות של מדיניות ההתפארות בהפרות שמנהלת הממשלה הישראלית הנוכחית כלפי כל מי שתומך בזכות הפלסטינית.

עד ה-22 במאי, שוחררו מאות עצורים שמסרו עדויות מזעזעות על מה שהתרחש מאחורי הסורגים, ביניהם עיתונאים שתיעדו רגעים של איבוד הכרה של עמיתיהם כתוצאה מעינויים. הדיווחים על זכויות אדם כללו לפחות חמישה עשר מקרים של תקיפה מינית, מה שמעלה את רמת הפשעים שבוצעו נגד אזרחים בלב ים תחת כיסוי ביטחוני ישראלי.

העורכת דין הפלסטינית-אמריקאית הווידה עראף היא אחת המייסדות הבולטות של טקטיקת מאבק זו שהחלה בשנת 2008, והיא מדגישה כי המטרה אינה רק סמלית אלא אתגר ישיר ללגיטימיות המצור. עראף סבורה כי סירות אלה, למרות גודלן הקטן, נושאות מסר פוליטי חזק הדוחה את בידוד עזה מהעולם ומדגיש את זכותם של הפלסטינים לתקשורת ימית חופשית.

רעיון ציי החירות נולד מתוך הסבל בגדה המערבית במהלך האינתיפאדה השנייה, כאשר פעילים הבינו כי היעדר אחריות בינלאומית מעודד את הכיבוש להמשיך. עראף הקימה את תנועת הסולידריות הבינלאומית במטרה למצוא עדים בינלאומיים בשטח, בתקווה שנוכחותם תתרום להרתעת האלימות הישראלית המופעלת נגד אזרחים פלסטינים.

היסטורית, פעילים שילמו מחירים כבדים על עמדותיהם, כפי שקרה עם המתנדבת האמריקאית רייצ'ל קורי שנהרגה על ידי דחפור ישראלי בשנת 2003 בעת שניסתה להגן על בית פלסטיני מהריסה. אירועים אלה לא עצרו את התנועה, אלא דחפו את הפעילים לחפש אמצעים חדשים לסולידריות, שהבולט שבהם היה הפנייה לים לאחר הידוק המצור היבשתי המקיף על רצועת עזה.

באוגוסט 2008, תנועת 'עזה חופשית' הצליחה להביא שתי סירות קטנות לנמל עזה לראשונה מאז 1967, ברגע היסטורי שהתקבל על ידי הפלסטינים בהתלהבות רבה. הצלחה זו דחפה את הכיבוש לשנות את אסטרטגיית הים שלו, והוא החל להשתמש בכוח קטלני ולנגח סירות כדי למנוע חזרה על שבירת המצור שהביכה את המערכת הביטחונית הישראלית.

התנועה התפתחה מאוחר יותר ליצירת ציים גדולים יותר, כמו צי החירות שהובל על ידי הספינה הטורקית 'מאווי מרמרה' בשנת 2010, אשר הותקפה בהתקפה עקובה מדם שהביאה למותם של שהידים ופצועים. מאז, הכיבוש נוקט בדפוס קבוע של יירוט ספינות במים בינלאומיים וחטיפת נוסעיהן לפני הגעתם לאזור המוגדר למצור הימי.

הדיווחים מצביעים על כך ששיתוף הפעולה של כמה ממשלות מערביות ושליליותן כלפי הפרות אלה תרמו להמשך האלימות הישראלית נגד פעילים. בעוד איטליה תיארה את היחס הישראלי כבלתי מקובל, ארצות הברית המשיכה לאמץ את הנרטיב הישראלי המגנה תנועות הומניטריות אלה כתומכות בארגונים עוינים, מה שמעניק לכיבוש אור ירוק להמשיך.

אנליסטים משווים בין מסעות ציי החירות למסעות המהגרים בים התיכון, כאשר שניהם מתמודדים עם סכנת מוות או מעצר בדרך לחוף מבטחים או חירות. המעורבות בפעילות סולידריות זו מפשיטה את הפעילים מהגנת דרכוניהם המערביים, ומעמידה אותם בעימות ישיר עם מכונת הדיכוי שאינה מבחינה בין פלסטיני לפעיל זר.

בצל ההסלמה האחרונה ומלחמת ההשמדה בעזה, חזרה החיוניות לתנועת הציים למרות האתגרים הלוגיסטיים והלחצים הפוליטיים המופעלים על ידי מדינות כמו יוון כדי למנוע את הפלגת הספינות. פעילים סבורים כי השתיקה הבינלאומית כלפי הרעבת תושבי הרצועה הופכת את התנועה הימית לצורך מוסרי דחוף שלא ניתן לוותר עליו, יהיו אשר יהיו ההקרבות.

לסיכום, ציי החירות נשארים זעקה מול המצפון העולמי, כאשר מתנדבים מציבים את גופם מול כדורים כדי לשבור את בידוד עזה. למרות הביקורות הקוראות להתמקד במניעת משלוחי נשק, ההפלגה לעזה נשארת אישור לכך שחוף זה הוא חלק בלתי נפרד מהאנושות, וכי המצור, יהיה ארוך ככל שיהיה, יישאר מעשה בלתי חוקי שיש להתמודד איתו.

הסירות הקטנות שלנו לעולם לא יוכלו לשאת את כמות הסיוע שהפלסטינים זקוקים לו, אך מטרתנו תמיד היא לאתגר את המצור הבלתי חוקי באמצעות פעולה ישירה.