הם הושתו כשהם משתטחים

בתפילת עלות השחר, כאשר הכרוז קרא "בוא לאל-פלאח", והאימאם אמר: "עמוד ישר להתפלל", והאנשים מאחוריו עמדו בשורה עם גופות מותשות ועייפות, לבבות מאמינים ברצון האל הגורל, ובטן ריקות מאוכל ומשקה, וברגע של ענווה ותחינה לעליון, הכול יכול, בשמים הגבוהים ביותר שרצח העם הזה ייפסק, ואחרי שאמרו "אללה אכבר" והתחילו לדקלם את סורת אל-. פתיחה, הטילים נפלו עליהם ללא אזהרה, הרגו יותר ממאה בני אדם, ופצעו רבים אחרים בטבח חדש שנוספו לשיא מעשי הטבח האכזריים שביצע הכיבוש במלחמת רצח העם.

דיווחי משרד הבריאות ודיווחים בעיתונות אומרים כי מדובר בטילים מסוג חדש, מתוצרת אמריקאית, השורפים וממיסים גופות, ומשאירים רק שרידים של חלקי גוף שקשה לאף אחד לזהות את בעליהם.

אחד הניצולים אומר: "זה היה רגע בוגדני מילא את שמי עזה, לא היו מטוסי מעקב ולא קולות של ירי , אז הם נרגעו, והם הקימו תפילות, וקמו לתפילותיהם, וברגע שהם היו איתנים, הם הפצצה הגיעה על המתפללים לפתע, ולבה של אש נפלה עליהם, מוחצת את הגופות הם היו בידי אלוהים, ותלונתם הייתה מציאות המצב העלוב ואכזריות המלחמה, לבד, שבה לא היה חבר או אח, והעולם הדומם לא זז לנוכח המתרחש, אלא אלא המשיכו את השתיקה וההטיה המוחלטת הזו, העיוורים, ואין להם עזרה אלא לנסות להיעקר כמה שהם יכולים כדי להגן על ילדיהם, ולעתים קרובות הם לא יכולים, אז הם מתנצלים מול גופם התמים ובוכים. עד כדי יללה."

הטבח הנורא שהתרחש במסגד אל-טבאין אינו הראשון לכל טבח וטבח שביצע הכיבוש מאז 7 באוקטובר יש מאפיינים אנושיים קורעי לב, שכן קורבנותיו הם תמיד האזרחים התמימים החיים באוהלי עקירה ובמרכזי מחסה. אין גבולות לכיעור, לגזענות ולטרור, ואין גבולות לאכזריות שבוצעו מעשי הטבח הם לעיני כל העולם, עולם שמעיד על רצח העם הנורא ביותר של אנשים לכודים בעזה. , הנצור מכל עבר, כמו כלא נצור ומפוקח, ולאנשים בו אין מנוס אלא לחכות למוות.

זו הטרגדיה היומיומית ומציאות המצב שהעולם עד לה, ומתבונן בזדון ובשתיקה ולא עושה כלום, למרות הכיעור שבמתרחש. אנשים מתו בכנסיות, מסגדים, מרכזי מקלט ומחנות עקורים, וכל מה שקרה וקורה של טיהור אתני בכוח רצח עם, מחייב את הקהילה הבינלאומית להתערב במהירות, אבל זה עדיין לא קרה, ובתוכנו התחלנו ללעוג לחברה הזו ששיקרה לנו במשך זמן רב עם בריתות חסרות וחוקים שלא קיימים.

המצור על האח והחבר היה קטלני לא פחות מהתקפת המטוסים ברגע עלות השחר, בעודם משתטחים אל האל הכול יכול, ובלבם, שסחט בעצב ובכאב, הייתה תחינה ותקווה. לעזרת העוזר שלא הייתה לו עזרה אחרת, והם היו בטוחים בתשובה, בזמן שהעולם כורע ולא זז לפני הפשע הזה לאור כל מה שקרה ומתרחש, מתי העולם הזה, עם זה גופים ומוסדות, לעבור? מתי ההרג הזה ייפסק? מתי יישפטו הרוצחים על מעשיהם ופשעיהם?!

זו הטרגדיה היומיומית ומציאות המצב שהעולם עד לה, ומתבונן בזדון ובשתיקה ולא עושה כלום, למרות הכיעור שבמתרחש. אנשים מתו בכנסיות, במסגדים, במרכזי מקלט ובמחנות עקורים.