על האדמה הזאת מה שווה לחיות

אנשי פלסטין יחיו... אתה צודק, דרוויש, ועל הארץ הזאת יש מה ששווה לחיות

בשעה שאנו מנציחים את המשורר הגדול של ארץ ישראל, מחמוד דרוויש ז"ל, שנפל אתמול, התשיעי באוגוסט, בשעה שנפטר בתאריך זה בשנת 2008, יש צורך לחזור לכתביו, לפרוזה, שיריו ושיריו. בו גילם את הדאגה הפלסטינית הכללית, ואשר מאופיינים בעצב ומהפכניות, וביניהם הספר (יומני עצבות רגילים), בו תיאר מחמוד דרוויש בפרוזה את מצבו של העם הפלסטיני, וממה הוא סבל. האויב הישראלי האכזרי במולדת הכבושה ובגלות עד שימיו הפכו לימים ארוכים של דיכוי ועצב.
נכון שכאשר החל מחמוד דרוויש לכתוב, הוא כתב על עצמו ועל סבלו האישי, אבל את מה שהמשורר סובל סובלים מיליוני בני עמו, והדאגה המשותפת הזו והימים הכבדים האלה עדיין מטילים את צליהם ואפלה על עמנו הפלסטיני. ברצועת עזה, שסובלים מפגעי מלחמה ברברית שהרסו את חייו, ולכן שרפו את הירוק והיבש, ולעזה לא הייתה עוד תקווה לחיות, כמו רפיח, ממנה נותרו כמה בתים. , לאחר שהושחת עם הקרקע, וחאן יונס, שהכיבוש פלש לו בפעם השלישית, כך שאנשיו חיו את סיפור העקירה, פתיחת פצעים איתו, ושופרו של עקורה אמר אתמול ( איפה צריך אנחנו הולכים? זה הפך לאפשרי לאור ההתעקשות של האנשים שלנו לחיות ולהתריס נגד כאב.
אוהב ארץ ישראל, מחמוד דרוויש, סיכם את סיפור המולדת, והתייחס אליו בכמה ממבחריו הפואטיים, בגעגועיו ללחם אמו, כאשר הוא חי את הילדות הגדלה על חזה אמו, והוא מתבייש בכך. את הדמעות של אמו, שעולה היום בעזה עם ילדיה הקטנים, מי יטביל את מי שניקה את עקביה, ומי יחזק את אל-ותאק, לאחר שתושבי עזה איבדו את עמידתם מבלי להתפלל במהלך היום ואחרי שהם. הזדקן, עונה המשורר: שירו את כוכבי הילדות..
האם עזה באמת מזדקנת וילדיה גדלים בטרם עת כשהם מתמודדים עם התוקפנות הזו. האם זה באמת גורלם וגורלם להתעורר משנתם, אם בכלל תבוא להם שינה, מדי בוקר לקול כדורים ושאגת מטוסים? , לחיות בפחד, אימה וחרדה עמוקה, כלומר, החיים שחיים תושבי עזה, אלו שנושאים כלים ויוצאים למסע רצוף סכנות, בתקווה להשיג פרנסה כדי להשביע את רעבונם הקטלני, ואז הם חוזרים? עם תחושת נוסטלגיה, והם ישנים בצער, בייסורים ובעצב רב.
סליחה דרוויש, הביטויים הכי יפים שלך על המולדת, על פלסטין והכמיהה אליה, נצטט אותם כי אנחנו חיים אותה היום, ואומרים, הו, הפצע הגאה שלי, המולדת שלי היא לא שקית ואני לא. נוסע, אני המאהב והארץ היא אהובתי.
אני משם ויש לי זיכרונות.. נולדתי כמו שאנשים נולדים.. יש לי אמא ובית עם הרבה חלונות.. יש לי אחים.. חברים.. וכלא עם חלון קר.. יש לי גל שנתפס על ידי שחפים.. יש לי סצנה משלי.. יש לי דשא נוסף.. ויש לי ירח במקומות הרחוקים ביותר של דיבור, מזון לציפורים, ועץ זית נצחי. מה זה בית? זו לא שאלה שאתה יכול לענות עליה ולהמשיך הלאה.. זה גם החיים שלך וגם הסיבה שלך. המולדת אינה ארץ, אלא היא הארץ והזכות ביחד.
מה זה בית? זה הכמיהה למות כדי להחזיר את הזכות והארץ.. המולדת היא לא ארץ.. אלא היא הארץ והזכות ביחד.. הזכות איתך, והארץ איתם.
הירשמו.. אני ערבי, מספר הכרטיס שלי הוא חמישים אלף, והילדים שלי בני שמונה, והתשיעי מהם יבוא אחרי הקיץ.. תכעסו?!
תרשום.. אני ערבי ואני עובד עם עמיתים במחצבה, והילדים שלי בני שמונה אני שולח להם כיכר לחם, ושמלות ומחברת מאבן אני לא מתחנן נדבה מהדלת שלך. וגם אני לא מתחנן נדבה מול מפתן דלתך אתה כועס?!
בזמן שאתם מכינים את ארוחת הבוקר שלכם, אל תשכחו להאכיל את היונים, אל תשכחו את אלה שמבקשים שלום עננים כשאתם חוזרים הביתה לביתכם, חשבו על אחרים.
(אל תשכח את אנשי האוהלים) בזמן שאתה ישן וסופר את הכוכבים, תחשוב על אחרים.. (יש כאלה שלא מצאו מקום לישון) כשאתה משחרר את עצמך במטפורות, תחשוב על אחרים שאיבדו את זכויותיהם.
אתה צודק, דרוויש באמת לא מצאו מקום לישון, ולמרות זאת, אנחנו נתעקש לרשום את הזהות הפלסטינית שלנו. אנחנו חמישים מתוך אלפים מיליונים נשות עזה עדיין בעיצומן של לידה מכובדת, ללדת את ילדי המחר, עד שהן יקבלו בחזרה את אדמתן ואת זכויותיהן והציפורים מספקות להן טוב, והן חיות ליד עץ זית נצחי מפירותיה, ולא יתחננו לאיש ויבנו מחדש את המולדת כי היא הסיבה והחיים, ולמרות הפצע הגדול יחיו אנשי ארץ ישראל... אתה צודק, דרוויש... כי ב- הארץ הזאת אין דבר ראוי לחיים, ועל הארץ הזאת יש גברת הארץ, אם ההתחלות ואם הקצוות, נקראה פלסטין.
זה נקרא פלסטין..
גברתי: מגיע לי, כי את הגברת שלי, מגיע לי חיים..