מדיניות ההתנקשות הישראלית: הצלחה טקטית וכישלון אסטרטגי

הצלחה טקטית ברורה מאוד, וכישלון אסטרטגי ברור עוד יותר. זו הערכתי למבצעי החיסול והחיסול שבהם מצטיינת ישראל במשך שבעה עשורים, בניסיונותיה העקרים לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ולהוריד את המסך בפני המטרה הפלסטינית הצודקת ותומכיו.
הניסיונות הישראלים הללו הגיעו לשיא חדש בליל שלישי/רביעי, ותוך שעות ספורות הצליחו שירותי הביטחון והפלילים הישראליים והזרוע המבצעת שלו להתנקש בחיי המפקד הצבאי של חיזבאללה הלבנוני, פואד שוכר, בבירה ביירות. , ובמעוז הנהגת ההתנגדות, "דאחיה", ולאחר מכן ההתנקשות במפקד איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של תנועת חמאס בבירת איראן, טהראן, ודווקא בבית ההארחה של משמרות המהפכה האיראניים.
אובדן מוסרי וחומרי גדול לפעולה הלאומית הפלסטינית, ולתומכיה הלכה למעשה, בפעולה צבאית ישירה, מדרום לבנון ועד תימן ועיראק, ואפילו טהראן, שכיוונה בלילה כ-330 טילים ומזל"טים בבסיסי צבא ישראלים. של 13-14 באפריל האחרון בפעם הראשונה.
לשני הפשעים הישראלים הללו, מאז השיטפון ורעידת האדמה ב-7 באוקטובר, קדמו שורה של חיסולים וחיסולים, כשהבולט והכואב שבהם היה חיסולו של המנהיג הפלסטיני, סאלח אלאערורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס. , בביירות, וחיסול (או ניסיון חיסול) של מפקד השטח של הבריגדות עז אלדין אלקסאם, מוחמד אלדייף.
ישראל לא החלה לאמץ מדיניות של חיסולים של מנהיגי ואנשי העבודה והמאבק הפלסטינים ותומכיהם, לא אתמול ולא מאז רעידת האדמה ב-7 באוקטובר. המבצעים הפליליים הללו החלו ב-7/12/1956 ספציפית, לפני 68 שנים, עם רציחתו של המח"ט בצבא המצרי, השהיד מוסטפא חאפז, וזה היה באמתלה של הכשרת לוחמי הגרילה הפלסטינים הראשונים ברצועת עזה, לשם שלח אותו המנהיג גמאל עבד אל-נאצר (לאחר שקידם אותו לדרגת תת-אלוף, לרצועת עזה, בימים שהרצועה הייתה בממשל מצרי, לאותה משימה. שם נפגשו הוא ועוזריו עם צעירים פלסטינים, שחלקם החלו לבצע פיגועים נגד מטרות ישראליות, ובראשן חליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), מוחמד אל-עפרנג'י, חמד אל-אידי ואחרים.
הצלחה טקטית ישראלית זו, עם רצח מוסטפא חאפז, הניבה שני הפסדים אסטרטגיים לישראל, במישור הערבי המצרי ובמישור הלאומי הפלסטיני:
- מצרים העליונה המצרית: רק 14 ימים לאחר רצח מוסטפא חאפז, הודיע גמאל עבד אל נאצר מאלכסנדריה, ב-26 ביולי 1956, על ההחלטה להלאים את תעלת סואץ, לגרש את חיל המצב הבריטי מסביבת תעלת סואץ, וכן להעניק למצרים את "יום הפינוי", שהוביל למזימה הבריטית (בגלל הלאמה ופינוי), לצרפתים (בגלל תמיכת מצרים במהפכה האלג'יראית), ולישראלית (מאף ואחת סיבות). והתוקפנות המשולשת נגד מצרים יצאה לדרך ב-29 באוקטובר 1956, שהסתיימה ב: 1 - בריטניה איבדה את כל המושבות שלה ממזרח לסואץ, ואובדן שמה הנערץ, "בריטניה הגדולה", כדי להפוך לאיים הבריטיים בלבד , והכניעה המוחלטת שלה למדיניות האמריקאית, כך שהפכה למדינה ללא מדיניות חוץ עצמאית, (והדבר האחרון שמוכיח זאת הוא עמדתה לגבי המלחמה הישראלית הברברית והפושעת הנוכחית ברצועת עזה, תושביה, ו הפליטים בה, וזאת לאחר עמדתה המחפירה במלחמת המפרץ השנייה), בנוסף לנפילת אנתוני עדן וממשלתו, 2- תבוסת צרפת מול המהפכה האלג'יראית, נפילתו של גיא מולט. וממשלתו, ומאוחר יותר הרפובליקה הרביעית, והקמת "הרפובליקה החמישית" בעידן שארל דה גול, ו- 3- אילוץ ישראל לסגת מכל חצי אי סיני מצרים, ומרצועת עזה הפלסטינית ב-15 במרץ, 1957, על פי החלטה/פקודה מהבית הלבן והקרמלין, למרות חגיגת בן גוריון לכיבוש סיני ורצועת עזה והתפארתו בהקמת "הבית השלישי". (מבלי לשכוח שמשמעת ישראל של אמריקה לוותה בהערצה אמריקאית לכשירותה הצבאית של ישראל, ותחילת תמיכתה החזקה בה, וכריתת ברית עמה, שהתפתחה ל"ברית אסטרטגית" שעזרה ואיפשרה לה. להשיג ניצחון מדהים במלחמת יוני 1967, ולהציל אותה מתבוסה במלחמת אוקטובר 1973, ולהוציא את מצרים מהמשוואה של כל מלחמה ערבית שאפשר לנהל נגדה.
- הרמה הפלסטינית: שנתיים לאחר רצח מוסטפא חאפז, חליל אל-ווזיר, יחד עם המנהיג יאסר ערפאת, סלאח חלף (אבו איאד), עבדאללה אלדנן, תאופיק שדיד ואחרים, תרמו להקמת תנועת הפת"ח. , והוא הפך לשני בפיקודו, והוא היה אחד המנהיגים הפלסטינים הבולטים עם מות הקדושים שלו ב-16 באפריל 1988, הוא קיבל בצדק את התואר "נסיך הקדושים", כפי שכינה אותו אבו עמאר. הכותרת "ראשון הקליעים וראשון האבנים".

אלה היו בין התוצאות הישירות של הצלחתה של ישראל ברצח מוסטפא חאפז: הצלחה טקטית מובהקת, וכישלון אסטרטגי מהדהד.
מאז אותו רצח לפני 68 שנים ועד היום, ישראל ומנגנון הפשיעה שלה רצחו מאות מנהיגים וקאדרים פלסטינים במאבק השחרור הפלסטיני, ובקרב תומכיהם, מבחינה מוסרית ומעשית. מהמנהיג הסמל, יאסר ערפאת, למנהיג ומייסד תנועת חמאס, שייח' אחמד יאסין, ועד למזכ"ל החזית העממית, אבו עלי מוסטפא, (שהחזית העממית נקמה בו ברצח השר הישראלי הגזעני, רחבעם זאבי), לפתחי שקאקי, מזכ"ל הג'יהאד האיסלאמי. בין הקדרים הפלסטינים הנאבקים... אין בהם כל רע: מע'סאן כנפאני ועד סעיד חמאמי, מחמוד אל חמשרי, עז אלדין אל-קלק, ואל זואיטר, מונתר אבו ע'זאל'ה, מאמון מאריש, יחיא עיאש, וה- לוחמים במבצע סבוי שנזרקו על ידי המונים ישראלים חסרי חוש אנושיות, מהקומה החמישית של מלון סבוי (תל אביב), ואחרים. מה הייתה התוצאה? זו הייתה הצלחה טקטית והפסד אסטרטגי.
עם זאת, התוצאות השליליות הללו של מדיניות החיסולים, שישראל ושירותי הביטחון שלה משבחים ומתגאים ביישום והצלחתה, אינן מוגבלות רק לאלו העומדות בלב העשייה הלאומית הפלסטינית. הוא מתרחב וכולל את האנשים הסולידריות והמנצחים ביותר של פלסטין ואת לוחמי החופש שלהם. היא מגיעה לקרובים ביותר לצפון פלסטין: "תנועת עמל" הייתה תוצאה של הברית, שיתוף הפעולה והשילוב בין פעילי הכת השיעית בדרום לבנון, לבין המאבק הפלסטיני בראשות הארגון לשחרור פלסטין, ועמוד השדרה שלו, זמן), הייתה תנועת הפת"ח ואז "חיזבאללה" הלבנוני שלח רחם על תנועת אמל, והשיג תוצאות יוצאות דופן בהתמודדות עם הכיבוש, הקולוניאליזם וההגמוניה הישראלית על חלקים נרחבים של לבנון, ודרומה בפרט. שייח' סובחי אל-תופאילי נכנס לתפקיד המזכ"ל של המפלגה, וכאשר ויתר על תפקיד זה כתוצאה ממחלוקות פנים-ארגוניות, קיבל חוקר הדת מר עבאס מוסאווי את תפקיד המזכיר הכללי של חיזבאללה, עד הוא נרצח על ידי ישראל ב-16 בפברואר 1992. הוא הוחלף כמזכ"ל חיזבאללה על ידי סייד חסן נסראללה, וכמעט שום דיווח, כתבה בעיתונות או דיאלוג באף אחת מהתקשורת הישראלית אינם נטולי חרטה על רצח מוסאווי וגרמו לנסראללה, אישיות אינטליגנטית וכריזמטית ביותר, לקבל את התפקיד שבו הוא נמצא. זה מטריד קשות את ההנהגה הפוליטית והצבאית הישראלית.
רצח השהיד איסמעיל הנייה בהחלט נופל בקטגוריה של "הצלחה טקטית וכישלון אסטרטגי".