נאומו של נתניהו ומערכות היוהרה והסתמיות

שום דבר לא היה מגעיל יותר מנאומו של נתניהו מלבד התנהגותו של הקונגרס האמריקני, שהיתה תערובת של יהירות, בורות וסתמיות. מועצה זו, שמחאה כפיים לנתניהו 80 פעמים, כולל 58 פעמים עמידה במהלך 53 הדקות שנשא את נאומו, בקצב של מחיאת כפיים אחת כל 40 שניות, נתנה דוגמה לוולגריות בכל הנוגע לעמדה על "ישראל" ועל סוגיה פלסטינית. המועצה המחוקקת והמפקחת הזו של המדינה "הראשונה" וה"חזקה" בעולם, המבצעת תפקידים יעילים ויעילים ביותר, עם יכולת עצומה לגשת למידע מדויק, מתגמדת מול מודל "אבו ג'הל" בכל הנוגע לפלסטין. , והוא עיוור ומתעלם מהעובדות, המידע והאקסיומות הפשוטות ביותר, תחת כישוף העריצות וההשפעה של השדולה הציונית, בהשפעת גורמים דתיים ותרבותיים, והאינטרסים האסטרטגיים של אמריקה.


הם מחאו לו כפיים רבים כאשר טען כי הסכסוך "איננו התנגשות של ציוויליזציות, אלא בין ברבריות לציוויליזציה", ו"בין אלו המפארים את המוות לאלו המקדשים את החיים". הם הריעו את השקרים והבדיות שלו בנוגע להתנהלות "הומנית" עם אזרחים, בעוד שעובדות המציאות והראיות הנחרצות שנתמכו בדיווחים ממוסדות בינלאומיים אמינים הוכיחו מעל לכל ספק שהצד המייצג את האכזריות והדם בגילוייה הגרועים ביותר הוא הצד הישראלי. , שהוא אותו צד שבו חסרים ערכים אנושיים והתנהגות מתורבתת הוא מתעב את חייהם ואנושיותם של אחרים. מי שידיו אדומות ממחיאות כפיים לא נזקקו למאמץ רב כדי להבין שהצד הישראלי, מתוגבר בנשק ואמצעי השמדה אמריקאים, הרג יותר מ-39,000 אזרחים, בהם כ-16,500 ילדים וכ-11,000 נשים, פצע יותר מ-90,000 והרס. יותר מ-360,000 יחידות דיור, רוב בתי הספר, בתי החולים והתשתיות נהרסו. הוא השתמש ברעב ובעקירה ככלי להשגת מטרותיו נגד עם תחת כיבוש.

הם לא שאלו את עצמם מדוע "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון", בברית עם הכוח הצבאי החזק בעולם, לא הצליח להביס את חמאס ואת ההתנגדות ביכולות הפשוטות שהיו לו לאחר יותר מ-290 ימי מלחמה בעזה. לא היה אכפת להם מההודאות של מנהיגים צבאיים, ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים ישראלים שאי אפשר להביס את חמאס ומהכורח לסיים את המלחמה.

מוחאי הכפיים הללו לא טרחו לשים לב שבן בריתם ה"מתורבת" מעמיד עם תחת כיבוש, גוזל את אדמתו וקדושותיו, ומונע מהם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר לחירות, צדק, כבוד והגדרה עצמית. הם מחאו כפיים ביהירות לכיבוש, לרצח העם ולהפרת זכויות האדם הבסיסיות ביותר.

הם מחאו לו הרבה כפיים, כשהוא מנסה לכסות את התדמית הגזענית המכוערת של הישות, ואת תהליך ה"ייהוד" השיטתי שהיא עושה, באמצעות הצגת המודל של מגייס הסוכן ה"מוסלמי", אשרף בהירי, לטעון. שהצבא שלו הוא בעל אופי יהודי, דרוזי, אסלאמי, נוצרי... תוך התעלמות מהתפקיד הצורני, הדקורטיבי והפונקציונלי עבור אלה המשתייכים לצבאו של כתות ודתות אחרות.

הם גם מחאו לו כפיים רבים, שכן הוא סחט אותם רגשית בסיפורם של אסירים יהודים או בני ערובה, מבלי לאפשר שום צורה של השוואה הגיונית עם אלפי האסירים הפלסטינים הנמקים בבתי הכלא הכיבוש בתנאים הקשים ביותר.

נתניהו דיבר על "ניצחון מוחלט" על חמאס וההתנגדות, ונהנה מחיאות כפיים גדולות, דבר שלא יכול היה לחלום עליו בישות הישראלית עצמה. הם שיתפו אותו במצב הבריחה מהמציאות ובמצב ה"הכחשה" שבו הוא חי. הם לא שאלו את עצמם מדוע "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון", בברית עם הכוח הצבאי החזק בעולם, לא הצליח להביס את חמאס ואת ההתנגדות ביכולות הפשוטות שהיו לו לאחר יותר מ-290 ימי מלחמה בעזה. לא היה אכפת להם מההודאות של מנהיגים צבאיים, ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים ישראלים על כך שאי אפשר להביס את חמאס ומההכרח לסיים את המלחמה. הם לא שמו לב שהשקרן הזה נפל בסקרי דעת הקהל בישראל, ושעתידו הפוליטי יסתיים עם תום המלחמה.

אחת התמונות האומללות ביותר, עליה מחאו כפיים רבות, הייתה הדיבור שלו על עתיד רצועת עזה והיום שאחרי המלחמה, שבה קרא לפירוק ההתנגדות, הקמת ממשל אזרחי עמו הישות הייתה מרוצה, והם נתנו למתנחל הכובש את הזכות לשלוט בחייו ובגורלו של עם תחת כיבוש. מחיאות הכפיים הללו לא עצרו, ולו לרגע, מול המאפיין הגדול ביותר שהם מתפארים בו באמריקה, שהוא ה"חופש", כדי לנסות ליישם אותו על המצב הפלסטיני.

נתניהו ניסה להציג את ישראל כבעלת ברית אמינה של אמריקה, וכמרכיב של יציבות באזור, אך קרב השיטפון אל-אקצא הרס את ערכו האסטרטגי, את ההצדקה לתפקידו בתפקיד, ואת המחשבה על השוטר באזור. גרם לו לנסות לשקם את התדמית או חלק מהתדמית שאיבדה במעשי טבח, טבח והרס. הדבר תרם להרס תדמיתו העולמית ולבידודו הבינלאומי.

הם גם הריעו את הבוז של מוסדות בינלאומיים כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, בית הדין הפלילי הבינלאומי והחלטות האו"ם...

לא פלא שהמועצה הזו הזדהתה עם נתניהו ועם היוהרה הישראלית, כשהיא מציגה בפניה החלטות וחוקים, מגנה את בקשת בית הדין הפלילי הבינלאומי לעצור את נתניהו, מתנגדת לכל לחץ שמופעל נגד "ישראל" ביחס לעזה, ותומכת ב"ישראל" בדרכה. משא ומתן עם חמאס, וגינוי הצו שהוציא בית הדין הבינלאומי לצדק נקט צעדים זמניים נגד "ישראל", וראה בשימוש בסיסמה "מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית" לאנטישמי... אחרים.

לא היה מפתיע שהמועמדת לנשיאות ארה"ב למפלגה הדמוקרטית, קמאלה האריס, ויותר מ-80 חברים דמוקרטיים נעדרו מנאומו של נתניהו. לא היה זה מפתיע שיושבת ראש הקונגרס לשעבר, ננסי פלוסי, עצמה תיארה את נאומו של נתניהו כמצגת הגרועה ביותר שהציגה דמות זרה לפני הקונגרס. ברני סנדרס גם תיאר את נתניהו לא רק כפושע מלחמה אלא גם שקרן.

נתניהו ניסה להציג את ישראל כבעלת ברית אמינה של אמריקה, וכמרכיב של יציבות באזור, אבל קרב השיטפונות של אל-אקצא הרס את ערכו האסטרטגי, את ההצדקה לתפקידו בתפקיד, ואת המחשבה על השוטר באזור. גרם לו לנסות לשחזר את התדמית או חלק מהתדמית שהוא איבד באמצעות מעשי טבח, טבח והרס זה תרם להרס תדמיתו העולמית ולבידודו הבינלאומי.

לבסוף, מחיאות הכפיים של נתניהו מהקונגרס לא יועילו, והוא יחזור לפגוש את גורלו המיוחל בפח האשפה של ההיסטוריה.