נתניהו המתבגר...והפטיש של צבא ישראל

התיאוריה הידועה במדע המדינה אומרת שמטרתן של מדינות בהרכבת צבאותיהן מחולקת לשתי מטרות משנה, הראשונה היא להרתיע את מי שמנסה להטריד ולתקוף את המדינה, והשנייה היא לאיים להשתמש בצבא. כוח להשיג את האינטרסים והשאיפות שלהם. מכאן שהפעלתה בפועל של המדינה בהפעלת כוח צבאי, לפי תיאוריה נכונה זו, היא הוכחה מעשית לכישלון מדיניות המדינה הנדונה.

מה שחל על תפקיד הצבא, בהתנהלותו מול אויביו ושכניו, חל על כוחות המשטרה בכל מדינה, בהתנהלותו מול אזרחיה, וככל שהמשטרה מוציאה יותר הפרות, כך הוכחה ברורה יותר לקיומה של פגם בחוקי המדינה ובתכנון ברמה האזרחית.

ישראל התעוררה בהלם מאימת רעידת האדמה ב-7 באוקטובר, שחשפה את השקר של תורת ההרתעה הישראלית, ולמעשה הוכיחה שהלוחמים הפלסטינים, והנהגת השטח שלהם מתנועת חמאס ומשאר הפלגים הפלסטיניים, הם "לא נרתע" על ידי הצבא הישראלי, למרות כל הנשק והציוד שברשותו, הוא בעל טכנולוגיה מתקדמת, נחשב לחזק מבין צבאות האזור, ומסווג כצבאות הרביעית או החמישית בעוצמתם בעולם.

פתגם בריטי ישן אומר, "מי שנושא פטיש נגוע באמונה שכל בעיה שהוא מתמודד איתו היא רק מסמר, ושהפגיעה בפטיש היא הפתרון".

הבעיה שלנו עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, היא שהוא עדיין חי בגיל ההתבגרות הפוליטי, והוא מתייחס לצבאו כאל פטיש בידו, ושהוא עוסק בסוגיית העם הפלסטיני שלנו כאילו זה רק מַסְמֵר.

הטירוף הזה במדיניות הישראלית דחף אותה, בשעה של טירוף של נפש פלילית חריגה, להכות את עזה ואנשיה (ואת הפליטים שם מאז הנכבה) בפטיש של צבא ישראל, בשנאה שעלתה על כל מה שהיה קודם לכן. זה, מכוון לאזרחים, כולל ילדים, נשים וזקנים, והריסת כל מה שאפשר להרוס תוך התמקדות בבתי ספר, מכונים, אוניברסיטאות, בתי חולים וכל מה שקשור לתשתיות, כמו רחובות, כבישים, מים, חשמל, ועוד. קווי ביוב, למרות שכל ה"מטרות" הללו צנועות מאוד, ודורשות שיקום, פיתוח, רפורמות קיצוניות ואפילו בנייה מחדש.

אבל כל האלימות הישראלית הזו, על כל דמה, העבריינות והשנאה שלה, נתקלה בתקיפות ובהתרסה, ויותר מזה: היא נתקלה בתגמול, מארבים צבאיים ומבצעים שהדהימו את ישראל, צבאה וכל המתבוננים. בעולם.

נס רעידת האדמה ב-7 באוקטובר עשוי להשתוות רק לנס העימות המתמשך, בתשעת החודשים האחרונים, של צבא הכיבוש והקולוניאליזם הישראלי, והסבת אבדות עצומות בחיי אדם, פציעות וציוד, אשר לאין שיעור. עלה על כל ההערכות של הצבא הישראלי, מנהיגיו, אזרחיו וכל אלה בעקבות המלחמה העקובת מדם על עזה.

בנוסף, המושבות והערים הישראליות במה שישראל מכנה "עוטף עזה" נחשפות מדי יום, גם כעת, לטילי התנגדות. עמוס הראל, העורך הצבאי של עיתון הארץ, חשף אתמול, רביעי, כי "לחמאס יש עדיין את היכולת לירות רקטות לעבר תל אביב וירושלים, אבל פחות ממה שהיה בתחילת המלחמה".

לישראל יש רק אחת משתי אפשרויות להאריך את חייה. הראשונה: התקדמות בדרך להכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית והשניה: סיפוח הגדה המערבית (והמזרחית). ירושלים) ורצועת עזה.

ברור שסוד האיתנות הזו, וסוד המשך ההתמודדות עם הצבא הישראלי וגרימת אבדות, נובע מהפילוסופיה של אימוץ חפירת רשת מנהרות ברצועת עזה. עובדה זו מעוררת אותי לדבר על מצרים ועל חצי האי סיני המצרי:
לאורך תולדותיה, מאז ימי הפרעונים, לפני יותר מחמשת אלפים שנה, נחשפה מצרים לאינספור ניסיונות של מלחמות ופלישות, רובם המכריע מהמזרח, ואחוז קטן מהצפון, שהם פלישות מחופי הים התיכון. מה אם מצרים וצבאה נהנו מהניסיון של "מנהרות הלחימה של עזה"? אם מנהרות עזה נמדדות במאות או אלפי קילומטרים בודדים, שנחפרו ביד ובציוד צנוע ביותר, אזי הצבא המצרי יכול לחפור עשרות אלפי קילומטרים של מנהרות צבאיות ולחימה לאורכו ולרוחבו של חצי האי סיני, להגן על מצרים ועתידה, לאורך זמן, מכל שאיפות וחשיבה לסכן את ביטחונה ממזרח.

אנחנו חוזרים מדיבור על מצרים לדבר על מצבנו הפלסטיני, לאור מלחמתה של ישראל בעזה, על כל כלי ההשמדה שלה, ועל הגדה המערבית (ומזרח ירושלים), על צבאה, משמר הגבול ועדרי המתנחלים. , והחלטות השרים הגזענים האובססיביים שלה, וכל ממשלתה, להרוס בעיקר את המחנות בצפון הגדה הפלסטינית, הריסת בתים, העצמת המחסומים, החרמת קרקעות ומעצרים שחרגו ממעצר של עוד מארבעת אלפים עצורים מאז 7 באוקטובר ועד עכשיו, כמו גם למה שהפלסטינים באזורי 1948 חשופים, במונחים של הפחדה, הזנחה ואולי עידוד והגנה על כנופיות פשע ושחיתות.

כדי להאריך את חייה, לישראל יש רק אחת משתי אפשרויות:
הראשון: התקדמות בדרך להכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, והקמת מדינה פלסטינית, בריבונות מלאה, על אדמות פלסטין על גבולות קווי שביתת הנשק של 1949, שכן זהו צעד ראשון בדרך לפתרון שלום, ואחריו שלב של קונפדרציה פלסטינית-ישראלית (ואולי גם ירדנית). זה מה שעשוי להאריך את חייה של ישראל (בצורתה ובצורתה הנוכחית) בכמה עשורים, ולהסתיים בהקמת פדרציה פלסטינית-ישראלית (ואולי גם ירדנית).

שנית: סיפוח הגדה המערבית, (כולל מזרח ירושלים) ורצועת עזה, בהתאם לדברים שנאמרו על ידי נשיא ישראל לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין (איש ימין מתון), שהציע זאת, מותנה במתן אזרחות של מדינה אחת מהנהר ועד הים, לכל תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה תוך 25 שנים, בשלבים. הדבר עשוי להאריך את חיי ישראל (בצורתה ובצורתה הנוכחית) בעשור אחד או קצת יותר.

האמונה הישראלית שישראל תחדל להתקיים אם תפסיד במלחמה הייתה נכונה מאוד עד לתוקפנות המשולשת נגד מצרים ב-1956. אמונה זו הפכה למפוקפקת ערב מלחמת 1967, והיא הפכה לא נכונה לאחר אותה מלחמה מבישה, ואז היא הפכה למפוקפקת. הפך לבלתי אפשרי לאחר מכן, ולאחר שהפך מספר היהודים בישראל כיום הוא כ-7.5 מיליון.

אני זוכר שעיתון "הארץ" פרסם עבורי מאמר בגיליון שלו ב-10 באוגוסט 2006, בעקבות תבוסתו במה שכינה "מלחמת לבנון השנייה" המאמר נקרא "כל הכבוד ישראל". תוכן המאמר והרעיון שלו הוא: הנה ישראל שהפסידה במלחמה ועדיין נשארה ולא נעלמה.

נס רעידת האדמה ב-7 באוקטובר עשוי להשתוות רק לנס העימות המתמשך, בתשעת החודשים האחרונים, של צבא הכיבוש והקולוניאליזם הישראלי, וגרימת אבדות עצומות בחיי אדם, פציעות וציוד, אשר לאין שיעור. עלה על כל ההערכות של הצבא הישראלי, מנהיגיו ואזרחיו.