עם המשך המלחמה הישראלית ברצועת עזה והתרחבות התוקפנות הקרקעית בעיר רפיח על הגבול עם מצרים, ההתנגדות הפלסטינית מסלימה את הכוונתה כלפי חיילי הכיבוש וכלי הרכב הפולשים שלו, בסצנה המחזירה את המומנטום. לפעולות הצבאיות שלה, שכן ההתנגדות מעמיקה את אבדותיה של ישראל לאחר חודשים של לחימה, ושימוש של ישראל בכוח אש מוגזם נגד הפלסטינים. זה בא עם הכרזת הכיבוש הישראלי, אתמול, שלישי, על הריגת ארבעה חיילים מחטיבת גבעתי כאשר בית ממולכד קרס בעיר רפיח, דרומית לרצועת עזה, בעקבות פיצוץ מטעני חבלה במקום. בנוסף לפציעתם של שישה נוספים, אחד מהם נפצע באורח בינוני, ואילו פציעתם של החמישה האחרים, כולל קצין, נפצעו באורח קשה.

ההתנגדות מעמיקה את ההפסדים של ישראל

עם המבצע הזה, שעליו נטלו אחריות גדודי אלקסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, ההתנגדות מעמיקה את אבדותיה של ישראל, כאשר מספר ההרוגים מתחילת המלחמה ב-7 באוקטובר עלה ל-650 חיילים, כולל 298 מאז. תחילת המבצע הקרקעי בתוך רצועת עזה, ב-27 באוקטובר על פי הסטטיסטיקה העדכנית של הצבא באתר הרשמי. לפי אלקסאם, שדיברה אתמול בהודעתו על פרטי המבצע "המשולב", חבריו פוצצו בית ממולכד שבתוכו היה סגור כוח ציוני במחנה שבורה בעיר רפיח, והרגו פצעים את חברי הכוח. היא מוסיפה כי עם הגעתו של כוח החילוץ כוונו חבריו בסביבת הבית שפוצץ בפצצות מרגמה.

על רקע התמודדות עם אתגרים רבים בחודשים האחרונים, ההתנגדות מעמיקה את אבדותיה של ישראל, נוקטת בטקטיקות שונות מול הפלישה הקרקעית וההפצצה המרוכזת והחריפה על תשתיותיה. זה בא על ידי צמצום מספר חבריה באזורי היעד כדי לאבטח אותם, או על ידי בתי מלכודת, שהפכה למאפיין העיקרי של התמודדות עם תוקפנות קרקעית, או על ידי הגברת השימוש בטילים קצרי טווח ופצצות מרגמה. לכוון את חיילי הכיבוש הנוכחים בשטח, לפי מקורות בהתנגדות.

אותם מקורות מציינים, בראיון לאל-ערבי אל-ג'דיד, כי "אסטרטגיית ההתנגדות הנוכחית מתמקדת במטרות, שהבולטת שבהן היא גרימת הפסדים לשורות החיילים הישראלים וכלי הרכב שלהם, במקום עימות ישיר במדינה. מקרה רפיח כדוגמה". היא מוסיפה, "טקטיקה זו נובעת ממדיניות האדמה החרוכה בה השתמש הכיבוש נגד האזורים וההתנגדות". אסטרטגיה זו נושאת פרי עם העלייה במספר החיילים הישראלים ההרוגים בחודשים האחרונים, והופכת למאפיין המרכזי במבצעים נגד חיילים וכלי רכב, בנוסף ללכידת סבל ופיצוץ מנהרות או מה שנותר מהן לאור המדיניות. של התמקדות ממוקדת באמצעות "חגורות אש", שישראל משגרת לפני כל פלישה ברי מכוונת בעיקר למבנה ההתנגדות התת-קרקעי.

בניגוד למורל החיילים הישראלים, הנמוך יותר בהשוואה לתחילת המלחמה, מבצעים אלו מרוויחים יותר אמון בגורמי ההתנגדות הפלסטינית ומחזקים את המורל שלהם להמשיך את העימות לאורך זמן, למרות הקושי בשטח תנאים קשים שבהם כולם חיים תחת מלחמה, תוקפנות וכוח אש מוגזם. בעוד שהישראלים הסתמכו על טכנולוגיה ומנגנונים צבאיים לפשיטות ובדיקות, ההתנגדות העמיקה את אבדותיה של ישראל, שכן לוחמי ההתנגדות הפלסטינים הכירו היטב את האדמה, מה שהקל עליהם את ההתמודדות עם נתוני השטח. לוחמי ההתנגדות פועלים בקבוצות קטנות יחסית כדי להימנע מכוונת והעמדה לדין ולהישאר זמן רב ככל האפשר בחזית, בין אם בחזית ובין אם במצב של המתנה להגיע לשלב ההתקשרות.

טקטיקת מלחמה ארוכה

אוסמה חאלד, מומחה לענייני צבא וביטחון, אמר בראיון לאל-ערבי אל-ג'דיד, "לאחר תשעה חודשים של מלחמה, מאמצים חסידי ההתנגדות בראשות גדודי אל-קסאם אסטרטגיה צבאית חדשה בתוך מסגרת של עימות שעלול להתארך עם צבא הכיבוש". אסטרטגיה זו מבוססת על "כלכלה בשימוש בכל מיני כוח, ושמירה על הנכסים האנושיים והחומריים של ההתנגדות".

הוא מציין כי ההתנגדות אימצה "טקטיקות לחימה הקשורות להתישות כוחות צבא הכיבוש ולהתישו באמצעות פעולות התקפיות כמו פשיטות מהירות והתמקדות במארבים מורכבים, בנוסף לכיוון נקודות הריכוז של כוחות צבא הכיבוש במיקומיו. פועלים לגרש את זה מהם". הטקטיקות החדשות הללו, לדברי חאלד, שהן חלק מאסטרטגיית ההתנגדות הנוכחית, מגיעות "לאחר הערכות מצב שונות, לימוד תיאטרון המבצעים והבנת מצב החבר והאויב", תוך התחשבות בדברים החשובים וה שלב רגיש בתולדות המלחמה, ש"מטיר צל על המצב המדיני והמשא ומתן הקשור לנושא ולתנועה המתמשכת פה ושם".

הוא מסביר כי "ההתנגדות היא מקרה צבאי ייחודי ומודל מתקדם בפעולה צבאית, וכמובן שמה שאנו רואים מפעולות מסוג זה הן פעולות ומאמצים מצטברים המשלימים ומשתפים פעולה זה עם זה, במסגרת עקרונות הלוחמה השיטתית כמו עקרון החשיפה, עקרון ההפתעה ואחרים". הוא מוסיף, "זה טבעי שהאחראים על ניהול המבצעים ומרכזי הפיקוד והבקרה יפנו את הכוחות לסוג מסוים של טקטיקות בשלב זה, בהתאם לאופי האיום המתרחש ולצורת ואופי המתקפה העוינת. ." הוא סבור ש"ההתמקדות הזו בטיפוסים כאלה עשויה להיות קשה להרבה משקיפים להבין", אבל "בהחלט יש ממשל צבאי יוצא מן הכלל שמוביל פעולות צבאיות במלוא היכולת".

חאלד מסביר כי צבא הכיבוש "מטפל ברצועת עזה כמתחם מבצעים מותר, תוך הפלת מאות טונות של חומרי נפץ ושימוש בשיטה של השלכת אש באוויר, ביבשה ובים, בניסיון להגביר את הלחץ על ההתנגדות והחממה הפופולרית שלה מבוססת על הכלל שמה שלא בא עם כוח מגיע עם יותר כוח". צבא הכיבוש הולך בעקבות תאוות הבצע הצבאית הזו, המעידה על ההכרח להרוס את מאפייני החיים והתשתיות ברצועת עזה, כעונש קולקטיבי לחממה העממית של ההתנגדות, שעדיין איתנה ועומדת לצד ההתנגדות למרות המכונה של ההתנגדות. דיכוי והשמדה מתחילת המלחמה.

הסופר והאנליסט הפוליטי, איברהים אל-מדחון, מצדו, בראיון לאל-ערבי אל-ג'דיד, סבור כי ההתנגדות הפלסטינית "פועלת כדי לסבול את התמשכות המלחמה ולא להיות מובסת על ידי כוח האש האדיר מסגרת הזמן הארוכה ששוברת ומתישה כל כוח", במיוחד מול "כמות הכוח הזו."

אל-מדהון מציין כי ההתנגדות "נוקטת מערכת מדיניות להתעמת עם התוקפנות הזו, שהחשובה שבהן היא הישרדות והמשכיות בהתנגדות ועבודה לאורך זמן, חוסכת כוח ומנסה לפצל אותו ולא להשתמש בה כולה. בבת אחת לשמור אותו לתקופה הארוכה ביותר, ולהסתמך על מארבים ומארבים מורכבים". בהתנגדות מאמינים, לפי אלמדון, "שהדבר המועיל ביותר הוא לכוון את חיילי הכיבוש בתוך בתים ולפוצץ אותם, במנהרות ובאמצעות צליפה, ולרדוף אחר צוותי חילוץ ישראלים", ומציינים כי "כל מבצע מוצלח שבו חיילים נהרגים ומצטלמים נותן תוצאות חיוביות על המורל של הפלסטינים ונותן להם "אקסטזה של ניצחון לאור הלחץ הגדול שהעם הפלסטיני חווה". הוא סבור כי "המסמכים והתמונות הללו מקנים להתנגדות אמון רב יותר ביכולתה לבצע פעולות ומאלצים את הכיבוש לסגת מתוקפנותו".