אל תעמיס על עזה והתנגדותה יותר ממה שהם יכולים לשאת

כתבנו ואישרנו יותר מפעם אחת שהתנגדות היא זכות לגיטימית לכל עם הנתון לכיבוש, במיוחד העם הפלסטיני שמתמודד עם הכיבוש הגזעני והטרור הבזוי והמסוכן ביותר להגיב לציונים ולוושינגטון שמסווגים את ההתנגדות כפעולת טרור ושוללים מהעם הפלסטיני את זכותו להגנה עצמית תוך שהם מצדיקים את הטרור של האויב ורואים בו הגנה עצמית.

הבעיה אינה נעוצה בעקרון ההתנגדות, אלא בשיטתו ומי נוהג בה? התנגדות דורשת אסטרטגיה ואחדות לאומית כדי לממש אותה, ויש לה מטרה או מטרות ברורות וניתנות להשגה. היא עשויה לא להיות מאולתרת, סיעתית או עונתית, ואסור לה להיות כפופה לסדר יום חיצוני לפיזור העם יש לקחת בחשבון את נוכחותם במצבים פוליטיים וגיאוגרפיים שונים.

הדגשת הלגיטימיות של ההתנגדות והגנה על המתנגדים אינה מונעת או סותרת את פתיחת הדיאלוג והוויכוח הפנימי על אופן ניהול ההתנגדות ורציונליזציה של מעשה ההתנגדות מחלוקת בנושא וחוסר ההסכמה סביבו מגיעה יותר משלושים שנה אחורה, בעיקר לחתימה על הסכם אוסלו 1993 והחלוקה בין התומכים בהמשך הפעולה הצבאית לבין התומכים בהסדר המדיני, ומתי. תנועת חמאס העלתה את הסיסמה (התנגדות היא אלטרנטיבה להסדר המדיני ולגישה לשלום), וחלוקה זו היא שאיפשרה לגורמים חיצוניים להתערב בעניינינו הפנימיים והובילה להפרדה של עזה מהגדה המערבית.

מי שמתלהב מאוד מחמאס ומההתנגדות בעזה אומר שעלינו לעמוד לצד המתנגדים לאויב בנשק בעזה או בכל מקום אחר, ללא קשר למפלגה המתנגדת, למטרותיה, לקשרים החיצוניים שלה, להפסדים האנושיים והחומריים כתוצאה מכך. מהתנגדות זו, או יכולתו של האויב להפעיל צורה זו של התנגדות להשגת יעדים אסטרטגיים תוכננו מראש, כפי שהיה בתגובתו למבצע שיטפון אל-אקצא.

בעמדה זו הם פוגעים בהתנגדות ובעם הפלסטיני, במודע או שלא במודע, ומעמיסים על ההתנגדות ועל תושבי עזה יותר ממה שהם יכולים להתמודד כשהם מצפים מהם להביס את האויב, לשחרר את פלסטין ולהגן על כבודה של מדינות ערב ואיסלמיות אפילו אומרות כי עזה וחמאס מגנים על אנטוליה. כשמטרה זו לא מושגת, זה לא בגלל רשלנות ההתנגדות והפלסטינים, אלא בגלל חוסר האיזון הגדול במאזן הכוחות לטובת האויב הנתמך על ידי ארצות הברית ובשל כישלון הערבי והפלסטינים. מדינות אסלאמיות, אז הם מפנים גב להתנגדות ולפלסטין ומדברים על הכישלון הפלסטיני בהגנה על אדמתם ומכירת פלסטין, והם מחזקים את המחלוקת הפנימית בכך שהם מעמידים את הרשות והארגון באחריות תחריר וקבוצת אוסלו הם עשו את חובתם ושהפלסטינים טועים.

הדגשת הלגיטימיות של ההתנגדות והגנה על המתנגדים אינה מונעת או סותרת אותנו מלפתוח בדיאלוג פנימי ודיון על אופן ניהול ההתנגדות ורציונליזציה של מעשה ההתנגדות.