האובססיה המערבית לנתניהו אינה במקומה. רוב הישראלים רוצים שהמלחמה תימשך

מאת אנטוני לוונשטיין

להיפטר מנתניהו לא יפתור דבר. הוא אולי באופן אישי לא פופולרי בקרב ישראלים, אבל המדיניות שלו בעזה ובגדה נהנית מתמיכה ציבורית עצומה

לישראל יש "בעיית פליטים". כך כתב העורך הראשי של "הארץ" במאמר לאחרונה.

אלוף בן הסביר כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עומד על סף הצורך להחליט כיצד לנהל את המספר העצום של הפלסטינים שנעקרו בכוח מצפון עזה לאחר שישראל פלשה לאזור לאחר 7 באוקטובר 2023.

"הבעיה", כתב בן, "היא האם ישראל תאפשר לפלסטינים לחזור לצפון רצועת עזה, ממנה גורשו בתחילת המלחמה, או שמא ייעקרו משם לצמיתות ויעזבו את האזור תחת ישראל. לִשְׁלוֹט."

שימו לב לשימוש בשפה ולפאסיביות של תיאור הטיהור האתני (אם כי לא ברור אם לבן עצמו יש דעה נחרצת בנושא).

"הארץ" הוא מתנגד בולט ויומיומי לנתניהו, אבל נראה שנקרע בין ההשקפה הישראלית המרכזית על המתקפה בעזה, פרסום שלל סיפורים לאומניים ומיליטריסטיים בחצי השנה האחרונה, לבין עמדה אנושית יותר שמבינה נכונה את ישראל מבצעת התעללויות איומות. בעזה שיכתים את המדינה לנצח.

הניתוח של בן ממסגר את הוויכוח באליטה הפוליטית הישראלית בין שתי עמדות בלתי ניתנות לגישור. "מפלגות המרכז" במדינה רוצות לעשות הסכם עם חמאס ולשחרר את החטופים הישראלים, בעוד הימין מעדיף להתעלם מגורל החטופים ובמקום זאת להתמקד בהקמת מאחזים קולוניאליים בצפון עזה, משאלה. מבין רבים בקואליציית הימין הקיצוני של נתניהו.

אמנם זה נכון במידה מסוימת, אבל זה גם מתעלם בכוונה מהשינוי הפוליטי שהתרחש בישראל בעשורים האחרונים, הרבה לפני ה-7 באוקטובר. נתניהו מכהן כראש ממשלה זמן רב יותר ממנהיגים ישראלים אחרים מאז לידתה של המדינה ב-1948, והוא לא פופולרי יותר ויותר, אך רבים ממדיניותו בעזה ובגדה המערבית הכבושה זוכות לתמיכה ישראלית עצומה.

האובססיה של ווסט לנתניהו

הבעיה בישראל היא לא רק נתניהו. הוא הסימפטום של שינוי חברתי גדול יותר. החלפתו בעותק מוצק אחר ישנה מעט עבור מיליוני הפלסטינים שחיים תחת כיבוש צבאי אכזרי.

יורש אפשרי אחד, בני גנץ, העביר את הקריירה שלו בגאווה לקדם את ההרס שגרם בעזה במלחמות קודמות.

כבר מזמן יש אובססיה מערבית לנתניהו, שהאמין בטעות שהוא המניעה ל"מדינה יהודית" הומאנית יותר. זו אותה טעות שעשו לאחרונה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ומנהיג הסנאט צ'אק שומר, שטענו שנתניהו חוסם כל סיכוי לשלום באזור.

הלוחמנות שלו, כך אומרים לנו, היא שהופך את סיום המתקפה בעזה לבלתי אפשרי.

אמנם אין ספק שנכון שנתניהו רוצה להאריך את המלחמה כמה שיותר זמן, נואש להימנע מהתחשבנות פומבית על הכישלונות המודיעיניים והצבאיים העמוקים ב-7 באוקטובר, אבל זה הזוי להאמין שהדחתו היא התשובה.

כשנחקר בזהירות ב-CNN לאחרונה, נתניהו אמר שהוא לא איזה שחקן שוליים בישראל אלא מנהיג שדיבר בשם ישראלים רבים, נוקט מדיניות בעזה בגיבוי מיינסטרים רחב.

הוא צדק, והתעלמות מהמציאות הזו לא גורמת לה להיעלם.

אמיתות שאין להכחישה

עוד ב-2019, כתבתי ל-Jewish Forward בארה"ב שגזענות אנטי-פלסטינית הייתה בכל מקום בישראל, ללא ספק התפוצצה מאז 7 באוקטובר, ונתניהו פשוט היה השתקפות של ישראל בת זמננו.

סקר משנת 2016 מצא שקרוב למחצית מהאזרחים היהודים לא יגורו באותם בלוקים של ערבים. מהר קדימה לתחילת 2024 ו-68 אחוז מהיהודים הישראלים התנגדו לסיוע הומניטרי לעזה, לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

זאת בזמן שהפלסטינים בעזה גוועים ברעב בשל המדיניות המכוונת של ישראל למנוע סיוע מציל חיים לשטח הנצור.

עוד בסקר משנת 2012, רוב היהודים הישראלים התנגדו לזכויות הצבעה לערבים אם המדינה היהודית תספח את הגדה המערבית, ושליש מהישראלים רצו שישללו מהערבים בישראל את זכות ההצבעה.

במילים אחרות, האפרטהייד היה החזון הישראלי לפלסטין.

במקום להכיר באמיתות הבלתי ניתנות להכחשה הללו, רבים בתקשורת המערבית רוכלות את הפיקציה לפיה הישראלים משתוקקים לדמוקרטיה ורק זקוקים למנהיג נועז שיוביל אותם אל מחוץ למוות.

הכנסו לכותב הניו יורק טיימס תומס פרידמן. הוא עיתונאי לשעבר ששגה בהערכה גסה של כל פעולה גדולה של ארה"ב מאז ה-11 בספטמבר, ותמך ב"מלחמה בטרור" בראשות ארה"ב במשך שנים באפגניסטן ובעיראק.

בשנת 2019, הוא אמר לקהל בניו יורק כי, "ישראל הביאה אותי בשלום... בתקופות משבר, אני יודע איפה אהיה. כשהמדינה היהודית מאוימת".

מאז ה-7 באוקטובר הוא הפך לאחד ממתנגדיו הבוטים ביותר של נתניהו, ואומר כל הזמן לקוראיו שהמנהיג הישראלי הוא אסון למדינת היהודים. החזון של פרידמן לעתיד כרוך בברית ישראלית עם הרשות הפלסטינית המושחתת והלא פופולרית בגדה המערבית כדי לבנות את התנאים לפתרון שתי המדינות.

בהכחשה

אבל עם מי הוא מדבר בדיוק? לחלק הארי של היהודים הישראלים אין עניין בעבודה עם פלסטינים, ותנועת המתנחלים הימנית הקיצונית בישראל חטפה בהצלחה את מוסדות המדינה לפני שנים.

לעתים קרובות זה מרגיש כאילו פרידמן מתכחש למדינה, ישראל, שהוא בילה עשרות שנים בהתלבטות ואינו יכול לקבל את זה שהיא הפכה ברובה מתנגדת לחלוטין להגדרה עצמית פלסטינית או אפילו לשוויון זכויות.