עזה משנה את העולם

לאורך ההיסטוריה, פלסטין מילאה תפקיד מרכזי בציור המפה הפוליטית של העולם. עוד בטרם הפך הביטוי "סדר עולמי" לנפוץ בתחום מדעי המדינה, ארץ ישראל הייתה מרכז המעגל. מי ששולט ושולט בגיאוגרפיה הזו, ספציפית, שולט בעולם, וכופה חוקים וערכים ששאר העמים והמדינות מצייתים להם על כל מפת כדור הארץ.
כך אומרים ספרי ההיסטוריה, החל מימי שומר, אשור, הפרעונים והפרסים, ואחריהם היוונים, הרומאים והערבים (התקופה האומיית והעידן העבאס) וכלה בעותומאנים, הבריטים והעבאסים. ארצות הברית.
הצרפתי לואי אנטואן פאפלה דה בורן (1769-1834), חבר של נפוליאון בונפרטה וחברו לכיתה, מספר את מה שאמר נפוליאון בתקופת גלותו באי סנט הלנה: "אילו עכו הייתה נופלת בידי, הייתי שינה את פני העולם". ידוע כי נפוליאון מצור על עכו במשך חודשיים, והובס על ידי הצי העות'מאני, שהצליח להביס את הצי הצרפתי.
אז חלפו הימים להגיע לעידן היסטורי חדש, שהחל ב-11 בדצמבר 1917, כאשר הצבא הבריטי, בראשות אדמונד אלנבי, הביס את הצבא העות'מאני. אלנבי ירד מסוסו בחומות ירושלים ונכנס לירושלים, הפלסטיני. הון, ברגל, מצדיק זאת בכך שלא יחלל את העיר, הוא נכנס אליה כלוחם על סוסו, אבל הוא נכנס אליה כאיש מאמין המחזיר את תהילתה ושומר על קדושתה.
באותה תקופה פורסם העמוד הראשון של העיתון האמריקאי "ניו יורק הראלד", ש"עוטר" בתמונתו של לורד אלנבי: "בריטניה מצילה את ירושלים לאחר 673 שנות שלטון מוסלמי".
אלנבי לא היה ישר. הוא הגיע לארץ ישראל ונכנס לבירתה כפולש וכובש, כך שמאותו יום החלה בריטניה ביישום המעשי, בשטח, של הפרויקט הגדול שלה: חלוקת "הלבנט" (בהסכמה עם צרפת ורוסיה הצארית, אך רוסיה. פרשה מהפרויקט הפלילי הזה עם ניצחון המהפכה הבולשביקית שם) לארבע ישויות פוליטיות: סוריה הקטנה, הר לבנון, אמירות עבר הירדן ופלסטין, כדי לעשות מונופול על פלסטין, ולהתחיל ליישם את "הצהרת בלפור" ולקבוע כי "חבר הלאומים" מאשר את מעמדה של פלסטין תחת המנדט הבריטי תוך התחייבותו ליישם את הצהרת בלפור, להקים ישות מדינית יהודית בארץ ישראל, להפריד ולנתק את התקשורת. הלבנט הערבי הוא חלק מהמגרב הערבי, ואסיה מופרד מאפריקה על ידי הישות הפוליטית ההיברידית הזו.
הקדמה זו הייתה התוצאה החשובה ביותר של מלחמת העולם הראשונה, ובסיוע בריטי ותמיכה מלאה, הצליחה התנועה הציונית הגזענית להכריז על הקמת "מדינת ישראל" ב-15 במאי 1948, שלוש שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בריטניה נשארה על כס המלכות של העולם עד לתבוסתה ב"תוקפנות המשולשת" נגד מצרים בשנת 1956. אמריקה ירשה את מושבה ו"נכסיה" של בריטניה, וישראל הייתה היהלום שבכתר של נכסים אלה. בכך שהיא בעלת ההגמוניה על "ארץ פלסטין". "אמריקה הפכה לתושבת המושב הראשון בראש הפירמידה העולמית. עם תבוסת ברית המועצות ב"מלחמה הקרה" והתפוררותה בתחילת שנות ה-90, הפכה אמריקה, לבדה, בראש "הסדר העולמי" שמתערער בימים אלה, בשל השביעי באוקטובר, ומה עקבה עד כה ממלחמתה של ישראל בעזה, הקדמה להיווצרות סדר עולמי. חדש, יורש את המערכת החד-קוטבית.
העיר הפלסטינית עכו הכשילה את נפוליאון בונפרטה "לשנות את פני העולם" לאחר שפנה ליהודי העולם להצטרף לצבאו כדי "להחזיר אותם" ל"ארץ המובטחת". אבל אלנבי הצליח, בכיבוש פלסטין ובירתה ירושלים, להניח את היסודות לשינוי פני העולם.
אירועי עזה והסבל של אנשיה ופליטיה באים לשנות את פני העולם שוב בימים אלה, ולהחליף אותו בפניו של עולם צודק ויציב יותר.

זו תמונת המצב הנוכחי בישראל: סערה ובלבול, שגרמו לישראל לאבד את שליטתה על הקורבנות, ובעיני העולם הנאור היא הפכה ל"מוציא להורג" ופלסטין ואנשיה הפכו ל- קורבן.

כך עלינו להבין ולהסביר את האירועים החשובים המתרחשים בימים אלה. זהו "סוד" ההגזמה האמריקאית בתמיכה חסרת התקדים במלחמתה של ישראל בעזה: נושאות מטוסים, צוללות גרעיניות, חיילים אמריקאים, קצינים ומנהיגי צבא, המשתתפים ב"צבא ישראל הבלתי מנוצח" במלחמתו על 360 קמ"ר, שזה אזור רצועת עזה, ועל אנשיה. והפליטים שם מאז הנכבה ב-1948, ומספרם הכולל הוא פחות משני וחצי מיליון איש.
ישראל הצדיקה את קנוניה והשתתפותה בתוקפנות המשולשת נגד מצרים ב-1956 בהחלטתו של גמאל עבד אל נאצר להלאים את תעלת סואץ ולמנוע ספינות ישראליות לחצות אותה. ישראל הצדיקה את ניהול מלחמת 1967 עם החלטתו של עבד אל-נאצר לסגור את מיצרי טיראן במפרץ עקבה לניווט ישראלי. היום, כשהחליטו הכוחות התימנים לסגור את באב אל-מנדב בים האדום, לנוכח הניווט הישראלי והספינות לכיוון נמלים בפלסטין הכבושה, אמריקה קיבלה על עצמה את התגובה, עם שותפיה במדינות הגוש המערבי, ופטרה את ישראל. מלהתמודד עם הסגר הזה, בדיוק כפי שפטרה אותה מהשתתפות.ואפילו מהתגובה, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה בעיראק.
מתוך כל הקריינות וההסברים הללו על אירועי ההיסטוריה הרחוקה והאחרונה של ארץ ישראל והעולם, אנו מגיעים לשאלת ימינו ההיסטוריים בהם אנו חיים ועוקבים אחר המאורעות. אז מה אנחנו רואים?
ישראל גייסה את כל צבאה הפעיל, ולמעלה מ-350,000 חיילים וקצינים מכוחות המילואים, לנקום לאחר אירועי אוקטובר, ולהתכונן להתמודדות עם כוחות חיזבאללה הלבנוניים ועם אפשרות להתפרצות המצב בגדה המערבית. . ממשלת ישראל הודיעה כי כל ההתגייסות הזו מיועדת להשגת יעדים בלתי ניתנים להשגה, כמו השמדת תנועת חמאס ועקירת תושבי רצועת עזה והפליטים לשם.
בתמורה, היא עקרה כ-200,000 יהודים ישראלים מקיבוצים והתנחלויות ב"עוטף" רצועת עזה וגבולה הדרומי של לבנון בגליל, לאזורים בטוחים משהו.
ביום השלישי למלחמתה של ישראל בעזה, הודיע שר הצבא שלה, יואב גלנט, כי ישראל תמנע כניסת מים, מזון, דלק ותרופות לרצועת עזה, שכבר נמצאת במצור למעלה מעשור. חֲצִי. כל המטרות הללו התנפצו, ויום לאחר הצהרתו של גלנט, נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ תהה כיצד ניתן להסביר ולהבין את מינויו של האידיוט הזה לשר ההגנה בישראל.
בתולדותיה, מאז הכריז תיאודור הרצל על השקתה הרשמית בוועידת באזל ב-1897, מעולם לא סבלה התנועה הציונית ממצוקה כה עמוקה ורחבה כמו המבוי הסתום הנוכחי. כך גם: מאז הכריז דוד בן-גוריון על הקמתה, ערב 15 במאי 1948, ישראל לא סבלה ממצוקה כה עמוקה ורחבה כמו המבוי הסתום הנוכחי.
עברו 161 ימים, יותר מחמישה חודשים, מאז פתחה ישראל במלחמתה בעזה ובעם הפלסטיני בגדה המערבית המושבה (ובירושלים הערבית), וישראל וצבאה לא השיגו אף אחת מיעדיה המוצהרים.
ישראל נכנסה למלחמתה הפלילית בעזה לאחר יותר משלוש שנים, כולל ארבעה קרבות בחירות, כתוצאה מקריעת המרקם החברתי בישראל. נכנסתי אליו לאחר הפגנות רצופות בקרב חלקים מהקהילה היהודית שם במשך יותר מתשעה חודשים רצופים. אבל אירועי ה-7 באוקטובר ייצגו התעוררות מסיוט שהוליד סיסמה חדשה לישראל: "ביחד ננצח". אבל ה"ביחד" הזה לא נמשך יותר מכמה שבועות. הוא דיווח על התחזקות ממשלת נתניהו עם גוש "המחנה הרשמי" בראשות האלוף בני גנץ, והקמת "מועצת מלחמה" שתבצע את המשימות שהוטלו על "הקבינט", שמשמעותה "מיני-ממשלה", כדי להוציא את האנשים האובססיביים: בן גביר וסמוטריץ' מהמפלגה שמקבלת את ההחלטות הבסיסיות בנושא מלחמה ושלום.
הפילוג הזה בקהילה היהודית בישראל אינו עוד רק פילוג. זה הפך לקרע במרקם של אותה חברה, הן אנכית והן אופקית. השבר הגיע עד מהרה אפילו ל"מועצת המלחמה", והאחרון מבין השברים הללו היה יציאת גוש גדעון סער מגוש המחנה הרשמי, ודרישתו למנותו כחבר במועצת המלחמה, וסירובו של גנץ. לכלול בו את סער.
זו תמונת המצב הנוכחי בישראל. אי סדר ובלבול גרמו לישראל לאבד את שליטתה על הקורבנות, והיא הפכה בעיני העולם הנאור ל"מוציא להורג". פלסטין ואנשיה הפכו לקורבן שעמו עמד העולם כולו בסולידריות.