האם הרשות יכולה לחזור לשלוט ברצועת עזה?

שאלה זו הפכה למוקד תשומת הלב של חוגים פוליטיים אזוריים ובינלאומיים השואפים לענות עליה, כפי שאישרו המנהיגים הערבים המשתתפים בפורום השנתי של דוחא, שסיים את עבודתו ב-11 בדצמבר, כאשר עצרו בפתרונות המוצעים לעניין. לאחר מלחמת ישראל ברצועת עזה, כי "אף מדינה ערבית לא תשלח כוחות מזוינים לייצב את המצב ברגע שייפסק הלחימה", וכי "אף אחד באזור לא יסכים לשלוח כוחות לשטח" כדי למצוא את עצמם מול טנקים ישראלים . בעוד גרמניה העלתה את הרעיון של "האומות המאוחדות ינהלו את רצועת עזה לאחר שהמלחמה תסתיים", ג'וזף בורל, ראש הדיפלומטיה האירופית, ציין כי ישראל "לא תוכל להישאר בעזה והרשות הפלסטינית תצטרך לחזור לשם."

ממשל הנשיא ג'ו ביידן מאמץ, בתנאים, את האפשרות להחזיר את הרשות הפלסטינית לשלוט ברצועת עזה ולאחד את הגדה המערבית ורצועת עזה, כפי שחשב שר החוץ שלה, אנתוני בלינקן, בנאום שנשא לפני ועדת הכספים של הסנאט ב-31 באוקטובר האחרון, כי ההימור של הממשל האמריקני הוא ש"רשות פלסטינית יעילה ומחודשת תקבל את השלטון ובסופו של דבר תישא באחריות ביטחונית בעזה". במהלך פגישתו עם הנשיא אבו מאזן ברמאללה, ב-5 בנובמבר האחרון, הביע בלינקן את רצונו לראות את המבנה השלטוני שנולד מהסכמי אוסלו יחזיר לעצמו את השליטה בעזה מיד עם סיום המבצעים הצבאיים. בעוד שהנשיא ג'ו ביידן עצמו אישר, במאמר שפורסם בוושינגטון פוסט ב-18 בנובמבר, כי "יש לרכז את עזה והגדה המערבית תחת מבנה משילות אחד שמובל, בסופו של דבר, על ידי רשות פלסטינית מחודשת", פועל כדי להגיע ל- הסכם עם ממשלת ישראל שמוביל, כפי שמצהיר ממשל זה, להחייאת "פתרון שתי המדינות".

פקידים אמריקאים מבססים את תקוותיהם על האפשרות "להחזיר את החיילים והשוטרים ששירתו בכוחות הביטחון הפלסטינים ברצועת עזה לפני שהחמאס תפס את השלטון שם ב-2007, ולהחזיר אותם לשירות פעיל", במיוחד מאחר שהחיילים והקצינים הללו הם עדיין מקבלים את משכורותיהם מהרשות הפלסטינית. נראה כי אפשרות זו נרמז על ידי היועץ לביטחון לאומי של הבית הלבן, ג'ייק סאליבן, במהלך פגישתו עם הנשיא אבו מאזן בעיר רמאללה, ב-15 בדצמבר, כאשר דובר המועצה לביטחון לאומי, ג'ון קירבי, הצהיר כי הם "דנו כיצד עזה צריכה להיראות ." לאחר המלחמה, כיצד ינוהל ודרכים למודרניזציה ולחידוש הרשות הפלסטינית כך שתוכל לשאת באחריות לעתיד העם הפלסטיני". גורמים אמריקאים בכירים ציינו, מנגד, כי ממשל ביידן רוצה "לבצע רפורמות רחבות ברשות הפלסטינית, במיוחד על ידי הזרמת דם חדש" למוסד הפוליטי, ו"להכניס אנשים חדשים וצעירים יותר עם כישורי ניהול להחלטות- עושים מעגלים". הם יכולים לזכות בתמיכת דעת הקהל הפלסטינית גם בגדה המערבית וברצועת עזה, ובאמון הקהילה הבינלאומית", והם יכולים לקבל "סיוע כלכלי ממדינות המפרץ".

בניגוד לעמדה האמריקנית הזו, בנימין נתניהו וממשלת המלחמה שלו דוחים מכל וכל את חזרתה של הרשות הפלסטינית להשתלט על השלטון ברצועת עזה, שכן הוא אישר, בהזדמנויות רבות, שיד ישראל "תהיה על העליונה לנצח בנושאי ביטחון" המצב בגדה המערבית הוא שבו צבא הכיבוש פותח פשיטות בכל מקום שהוא רוצה, כולל בערים שאמורות להיות בשליטת שירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית. בכוונתו לשנות את הרצועה. רצועת עזה, לאחר המלחמה, למשהו דומה לשטח B בגדה המערבית, כך שהסמכות הביטחונית נמצאת בידי ישראל, בעוד שעניינים אזרחיים עוסקים ב"ממשל מקומי" שמוביל פעולות שיקום המבוססות על תמיכתה של סעודיה ערב ומדינות המפרץ. ממשל זה עשוי להיות מורכב מסוחרים, אקדמאים ומנהיגי שבטים.

במסיבת עיתונאים, שהתקיימה במוצאי שבת, 18 בנובמבר האחרון, הוא אמר: "איננו מנהלים מלחמה להעברת השלטון בעזה לרשות הפלסטינית", והאשים את הנשיא עבאס ב"אי גינוי מעשי הטבח שבוצעו על ידי קומנדו החמאס". ב-7 באוקטובר. בשנה שעברה הדגיש כי "לא ניתן להטיל את עזה באחריות של ממשלה שתומכת בטרור, מעודדת טרור, מממנת טרור ומלמדת טרור", בהתייחס להקצאות שהרשות הפלסטינית משלמת לאסירים בבתי הכלא הישראלים. ולמשפחות הקדושים, וכן לתוכניות חינוך פלסטיניות. נראה כי עמדה זו, שהביע בנימין נתניהו, מאומצת בישראל, בצורה כזו או אחרת, על ידי חלק מהאופוזיציה ה"מרכזית" וכלי תקשורת רבים. ב-12 בדצמבר, ראש ממשלת המלחמה הישראלית אישר בהצהרה כי "עזה לא תהיה חמאסטן או פתחיסטן", והוסיף: "אני רוצה להבהיר את עמדתי: לא אתן לישראל לבצע מחדש את טעות אוסלו. ."

אנליסטים רבים מפקפקים ביכולתה של הרשות הפלסטינית לחזור לשלוט ברצועת עזה בשל הירידה בפופולריות שלה והירידה בפופולריות של נשיאה, כמו גם הירידה בפופולריות של תנועת "פתח", בניגוד לכך. לעלייה משמעותית בפופולריות של תנועת "חמאס" ומנהיגיה, כפי שהראה סקר דעת הקהל האחרון שערך "המרכז הפלסטיני" "למחקר פוליטי וסקרי", שהוא מכון הסקרים הפלסטיני המרכזי, בין ה-1 בדצמבר. ו-3, בקרב 1,231 תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, עם מרווח טעות של 4%.

בעוד שע'ית' אל-עומרי ממכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב ראה ש"יכולתה של הרשות הפלסטינית לשלוט בגדה המערבית, בין אם בנושאי ביטחון או סדר אזרחי, מוגבלת מאוד", ותהה: "הסמכות ש לא היה מסוגל לשלוט בגדה המערבית, האם אנחנו יכולים לצפות שהיא תהיה מסוגלת לשלוט בעזה?" ואילו ז'אן פול שגנולו, מנהל המכון למחקר ומחקרים של המזרח התיכון בים התיכון (IREMMO), ייחס את הירידה בפופולריות של הרשות בקרב הפלסטינים ל"שיתוף פעולה ביטחוני" בין הסוכנויות הפלסטיניות והישראליות, ש"עמדו בתוקף. "בכל המצבים, כך ש"בכל פעם שהנשיא עבאס רצה לנתק את שיתוף הפעולה הביטחוני, האמריקאים התנגדו לו והוא לא עשה זאת", העריך דב וקסמן, מנהל המרכז הנאסריטי לחקר ישראל בקליפורניה, כי "עם הרס מוחלט של התשתיות ועקירה של יותר מ-70% מהאוכלוסייה, האתגרים שיעמדו בפני הממשלה הבאה בעזה תהיה אדירה". הוא תהה "האם יכולותיה של הרשות הפלסטינית יאפשרו לה לבצע משימה של בסדר גודל כזה", במיוחד מאז שבנימין נתניהו "פועל במשך שנים להפרדת רצועת עזה מהגדה המערבית, ורואה ברשות הפלסטינית רק עוד אויב". "הלאומנים הקיצוניים בממשלתו יעשו כל שביכולתם למנוע חיזוק מעמדה של הרשות הפלסטינית באזור".

ז'אן פול שגנולו מודה כי "בכל משבר פנימי [פלסטיני] או בכל משבר עם ישראל, מופיע שוב שמו של האסיר מרואן ברגותי", שזכה לכינוי "נלסון מנדלה הפלסטיני", שנעצר, על ידי השלטונות הישראליים, ב. שנת 2002, כמנהיג ה"ארגון" בתנועת "פתח", אשר נוסדה על ידי יאסר ערפאת בשנת 1995. בשנת 2004 גזרו עליו בתי המשפט בישראל חמישה מאסרי עולם באשמת "שיגור פיגועים וחברות בארגון ארגון טרור". החוקר הצרפתי ממשיך כי מרואן ברגותי, בעת שהיה בכלא, לא הפסיק להשתתף בחיים הפוליטיים הפלסטינים ובשנת 2006 תרם תרומה חשובה לגיבוש "מסמך ההסכם הלאומי" שהוכן על ידי האסירים הפלסטינים במטרה לאחד בין כוחות לאומיים ואסלאמיים במסגרת אש"ף, והוא הפגין, במהלך אלסונה אמר כי הוא "האדם היחיד המסוגל להגיע לאחדות בין הארגונים הפלסטיניים". חוקר צרפתי אחר, פרדריק אינסל, מומחה לגיאופוליטיקה ולענייני המזרח התיכון, מסכים עם הערכה זו ומסביר: "מרואן ברגותי ישב שנים רבות בכלא בישראל, מה שמעניק לו בבירור ערובה ליושרה, גבורה ופטריוטיות בעיניהם של הפלסטינים. [הארגון] בתנועת הפתח תמך בברית עם חמאס". אבל האם מרואן ברגותי יכול להיות הדמות של "היום שאחרי המלחמה"? עבור ז'אן פול שגנולו, "השערה זו נותרה בלתי סבירה, מאחר שישראל לא נענתה, נכון לעכשיו, לבקשה זו של חמאס" [לשחרר אסירים פלסטינים בתמורה לשחרור עצירים ישראלים].

בעוד שפרדריק אינסל מאמין ש"שום דבר לא מבטיח היום שמרואן ברגותי יקבל על עצמו אחריות גדולה בראש הרשות הפלסטינית, ליתר דיוק ברצועת עזה". לדברי חבר לשעבר במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שהעדיף להישאר בעילום שם, מרואן ברגותי הוא "האדם היחיד שיכול להפגיש את הפתח ומקובל על חמאס". סקרי דעת קהל שנערכו לאורך השנים בקרב פלסטינים הראו כי הוא "הדמות הפופולרית ביותר בקרב צעירים, הרבה לפני הנשיא אבו מאזן ומנהיג חמאס איסמעיל הנייה". בחוגים דיפלומטיים היא נתפסת גם "כתקווה היחידה לפיוס בין הפלסטינים ולהחייאת הרשות הפלסטינית".

לא ניתן לדבר על חזרתה של הרשות הפלסטינית לשלוט ברצועת עזה עד לסיכול מטרות מלחמת העם שמנהלת ממשלת ישראל נגד הרצועה, ובראשן מטרת עקירת אוכלוסייתה. משימה הדורשת השגת אחדות לאומית פלסטינית, בעיקר איחוד תנועות הפתח והחמאס. המלחמה המתחוללת כיום אינה מכוונת לרצועת עזה בלבד, אלא היא מכוונת גם לגדה המערבית, לרבות ירושלים. היא אינה מכוונת לתנועת "חמאס" בלבד, אלא גם מכוונת לתנועת "הפתח" ולכל סיעות ההתנגדות. כך אמר בנימין נתניהו, שהואשם, במהלך בישיבה סגורה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהתקיימה ב-11 בדצמבר, הרשות הפלסטינית "רצתה להשמיד את ישראל בשלבים", ואמרה: "ההבדל בין חמאס והרשות היא רק שחמאס רוצה להשמיד אותנו כאן ועכשיו, בעוד הרשות רוצה לעשות את זה בשלבים". אם יש מישהו שמאמין שאפשר לחסל את תנועת חמאס, אז הוא הוזה, כפי שאישר ז'אן פול שגנולו, שאמר: "אני לא מאמין שישראל תצליח לחסל את חמאס, כולל הזרוע הצבאית שלו; ו גם אם הישראלים יצליחו, זה ייצור עוד ארגון צבאי במוקדם או במאוחר".

עובדה זו אושרה גם - בניגוד לכמה הצהרות שאינן משרתות את האחדות הלאומית שפרסמו חלק מבכירי תנועת הפתח - ראש הממשלה וחבר הוועד המרכזי של התנועה, מוחמד שתייה, שקבע בפורום דוחא בקטאר כי תנועת חמאס היא "חלק מהותי מהמפה הפוליטית הפלסטינית, והדיבור של ישראל על חיסול חמאס לא יקרה ואינו מקובל עלינו". באותו כיוון ציינה תת מזכירת משרד החוץ והיוצאים, אמל ג'אדו, "אנחנו יכולים לחסל מבנים צבאיים, אבל אנחנו לא יכולים לחסל אידיאולוגיה. חמאס יוחלף באחרת. תראו את ארה"ב באפגניסטן! הם עשו כמיטב יכולתם לחסל את הטליבאן, אבל אחרי...לפני שבע עשרה שנה הם חזרו לשלטון, והם התחזקו, והפתרון היחיד הקיים הוא לתת לפלסטינים את הזכות להחליט על עתידם. מהתקציב שלו, מדי חודש, לעזה, היא מעסיקה שם עשרות אלפי עובדי מדינה.

להערכתי, הוכנה הקרקע, ברמה המדינית, להשגת אחדות לאומית הכוללת את כל הפלגים של הארגון לשחרור פלסטין ותנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי, במסגרת ארגון השחרור, במיוחד לאור התנערות מפורשת של ממשלת ישראל מ"הסכמי אוסלו", הכופה על הנהגת ארגון השחרור להשתחרר ממנו ומחובותיו, וכן לאור ההתפתחות המשמעותית שחלה בעמדות הפוליטיות של הנהגת חמאס. תנועה, שהן עמדות קרובות מאוד לתוכנית הקונצנזוס הלאומי שעליה הסכימו סיעות אש"ף. בהקשר זה, לאף מפלגה פוליטית פלסטינית צריכה להיות אשליות לגבי עמדתו האמיתית של ממשלו של הנשיא ג'ו ביידן, הממשיך לצייד את צבא הכיבוש הישראלי בכל סוגי הנשק העדכניים ביותר שהוא זקוק לו, ומכסה מדינית ודיפלומטית את המשך מלחמתו ההרסנית. , ובמקביל שואפת ל"גזר לרשות הפלסטינית בקריאתה לקבל את השלטון ברצועת עזה לאחר "חידושה", ולאחר שמכונת המלחמה הישראלית "חיסלה" את תנועת חמאס. היא גם מאיימת עליה. שוב עם "פתרון שתי המדינות", שהממשלים האמריקאים רגילים לסגת ממנו. יש לו את הגב בכל פעם שהמצב הפוליטי באזור מחמיר והסכסוך הפלסטיני-ישראלי מתעצם, כפי שעשה ממשלו של הנשיא ג'ורג' וו. ערב פלישתה לעיראק ובעיצומם של אירועי האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, על ידי הצעת "מפת הדרכים" שקבעה את שנת 2005 כתאריך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אם כל הכוחות הפלסטינים, כולל תנועת הפתח, היו מסכימים ל"מסמך ההסכם הלאומי" משנת 2006, שאישר את "זכותו של העם הפלסטיני להתנגד ולדבוק באופציה של התנגדות באמצעים שונים", הופך להיות הגיוני שה- סוגיית אמצעי ההתנגדות אינה אמורה להוות מכשול להשגת אחדות לאומית פלסטינית, במיוחד בתקופה זו שבה העם הפלסטיני מתמודד עם אתגרים חסרי תקדים שעתידם ועתיד מטרתו הלאומית יהיו תלויים בהצלחת התמודדות מולם.

*חוקר והיסטוריון - המכון לחקר ארץ ישראל - ביירות.