המהפכות שהזמן מנצח

הזמן אינו דופק על דלתות המהפכות. הוא נכנס אליהן בשקט, כאורח שאינו מעורר חשד. הוא יושב בקצה האולם במהלך הפגישה הראשונה שלאחר הניצחון, מקשיב לנאומים המדברים על חירות, ומחייך כשהוא רואה את העיניים המלאות בחלום. הוא אינו קוטע איש, ואינו מתנגד לדבר, כי הוא יודע שמשימתו אינה היום. הוא מחכה. הוא יודע שהמהפכה, בימיה הראשונים, חזקה ממנו. הרעיונות עדיין טריים, והאנשים עדיין מאמינים שההקרבה היא דרך לחירות, ושהמנהיגות היא שליחות ולא פריבילגיה, ושהמולדת גדולה מכל השמות. ואז הזמן מתחיל את עבודתו. הוא אינו הורס קירות, אלא צובר עליהם אבק. הוא אינו גונב עקרונות, אלא דוחה אותם. והוא אינו מבקש מהמהפכנים לוותר על חלומותיהם, אלא משכנע אותם שדחייתם חכמה יותר. לאט לאט, המהפכה הופכת מתנועה המחפשת עתיד למוסד השומר על העבר. וההיסטוריה, שהייתה מקור השראה, הופכת לעדות קבועה להישרדות. והשאלה על המחר הופכת פחות חשובה מהחגיגה של אתמול. כך מנצח הזמן, לא בגלל שהוא חזק יותר מהמהפכות, אלא בגלל שהמהפכות עסוקות לעיתים בשמירה על זיכרונן יותר מאשר ביצירת עתידן. ההיסטוריה מלאה במהפכות שהביסו צבאות, הפילו משטרים, ושינו מפות עולם, אך הן לא הצליחו להביס אויב שלא ראו, אויב שאינו נושא טנק, ואינו מניף דגל, ואינו יורה כדור אחד, שמו קיפאון. הקיפאון אינו נכנס משער הבגידה, אלא מדלת השלווה. הוא לוחש למנהיגים שקיומם הכרחי. ומשכנע את המוסדות ששינוי הוא סיכון. והוא גורם לחילופי אחריות להיראות כאיום על היציבות, ולא כסימן לחיוניות הפרויקט. וכאשר הוא מצליח בכך, הוא אינו צריך להביס את המהפכה. מספיק שהוא יגרום לה להפסיק להתחדש. ***** הקורא עשוי לחשוב שזהו דיבור על מהפכה רחוקה, או על פרק מספר היסטוריה, או על רומן פוליטי שקרא פעם, אך למעשה זוהי שאלה פלסטינית. הסוגיה הפלסטינית לא נולדה כדי לנהל מציאות קיימת, אלא כדי לשנות אותה. והפרויקט הלאומי, במהותו, לא היה פרויקט של שלטון, אלא פרויקט של חירות. וגדולתו הייתה בכך שבבעלותו, ברגעים הקשים ביותר, הייתה יכולת מדהימה לייצר מנהיגות חדשה, ורעיונות חדשים, וצורות חדשות של מאבק. אך הזמן, שלא הצליח לשבור את רצון הפלסטיני תחת הכיבוש, מנסה היום לבחון דבר אחר: את יכולתו של הפרויקט הלאומי לחדש את עצמו, והפרדוקס הוא שהכיבוש אינו מפסיק להתפתח, הוא משנה את ממשלותיו, ומפתח את אסטרטגיותיו, ובונה מחדש את כליו כל הזמן. ואילו אנו, לעיתים קרובות מנהלים את הווה שלנו במוח של אתמול, ומתמודדים עם אתגרים המשתנים כל יום בנאומים שלא השתנו מזה שנים, והבעיה אינה באנשים, שכן כל דור מייצר את מנהיגיו. הבעיה היא כאשר הזמן נעצר אצלם, וכאשר התפקידים הופכים למטרה, ולא לאמצעי, וכאשר חילופי אחריות הופכים לאירוע יוצא דופן, בעוד שהעיקר בחיים הוא להתחדש. המוסדות החוששים מהתחדשות, מזדקנים גם אם חבריהם צעירים. והרעיונות שאינם בוחנים את עצמם, הופכים בהדרגה לסיסמאות. ואילו המהפכות החוששות מביקורת, מעניקות לזמן הזדמנות לעצב אותן מחדש מבפנים. ואולי הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות לעם כלשהו אינו שעיכוב הרפורמות, אלא שהם יתרגלו לעיכובן, שייעדר בחירות יהפוך לדבר רגיל, ושקיום המציאות ייראה כגורל שאין לדון בו, וששאלה תהפוך לנטל, בעוד שהשתיקה הופכת למידה טובה. אז, הזמן לא ניצח רק את המנהיגים, אלא ניצח את הרעיון עצמו. ***** לפלסטין לא חסרה היסטוריה, ולא חסרים לה שהידים, ולא חסר לה עם שמוכן לשלם את מחיר החירות. מה שהיא צריכה, כפי שכל תנועות השחרור הגדולות נזקקו לו, הוא האומץ לבחון את עצמה כשהיא חזקה, ולא לאחר שהיא נחלשת, שכן מהפכות גדולות אינן נמדדות במספר השנים שמנהיגיהן נשארו, אלא במספר הדורות שהצליחו ליצור, והן אינן מונצחות בגלל ששמרו על אותם שמות, אלא בגלל שנשארו נאמנות לרעיון שהוליד את אותם שמות. לכן, אולי השאלה הפלסטינית הדחופה ביותר אינה: איך ננצח את הכיבוש? אלא שאלה קשה יותר, וכנה יותר: איך נמנע מהזמן לנצח אותנו לפני שהכיבוש ינצח אותנו? שכן מהפכות אינן מובסות תמיד על ידי אויביהן... לפעמים מספיק שהן יפסיקו להתחדש. *מנהיג בתנועה הלאומית הפלסטינית