החקלאות הפלסטינית... מעמוד תווך לשחרור לזירת המאבק על ריבונות כלכלית

משבר החקלאות הפלסטינית אינו משבר עונתי, וגם לא משבר אקלים, ואף לא משבר מימון. הוא, במהותו, משבר פוליטי ואסטרטגי המשקף את טבע המאבק על האדמה, הכלכלה והריבונות. מאז הקמת הרשות הפלסטינית לאחר הסכם אוסלו, החקלאות לא נסוגה רק עקב גורמים כלכליים, אלא כתוצאה מאינטראקציה מורכבת בין מדיניות ישראלית שיטתית שמטרתה הייתה לערער את מרכיבי הייצור הפלסטיני, לבין מדיניות פלסטינית שנכשלה בהפיכת החקלאות לעמוד תווך מרכזי בפרויקט בניית המדינה והכלכלה הלאומית.

החקלאות לא הייתה היסטורית רק פעילות כלכלית עבור הפלסטינים, אלא הייתה אחד הכלים החשובים ביותר לאחיזה באדמה ולשמירה על הקשר בין האדם למקום. לכן, פגיעה בה לא הייתה פגיעה במגזר יצרני בלבד, אלא פגיעה באחד ממרכיבי הקיום והעמידה הלאומית.

אולי הדבר המסוכן ביותר שהולידה התקופה שלאחר אוסלו לא היה רק חלוקה מחדש של האדמה הפלסטינית לאזורים (א), (ב) ו-(ג), אלא עיצוב מחדש של מבנה הכלכלה הפלסטינית עצמה. הכלכלה עברה בהדרגה מכלכלה השואפת לייצור, למרות מגבלות היכולות, לכלכלה מוגבלת התלויה יותר ויותר ביבוא, בשירותים ובסיוע, בעוד המגזרים היצרניים, ובראשם החקלאות, נסוגו.

ישראל הבינה מוקדם שהשליטה על האדמה אינה מושלמת רק באמצעות קירות ומחסומים, אלא גם על ידי החלשת יכולתו של הפלסטיני להשקיע באדמתו ולהישאר בה. לכן, המדיניות הישראלית כלפי המגזר החקלאי לא הייתה צעדים מבודדים, אלא חלק ממסלול רחב יותר לעיצוב מחדש של הגיאוגרפיה והכלכלה יחד.

החרמת אדמות, התרחבות ההתנחלויות, שליטה במקורות המים, הגבלת גישת חקלאים לאדמותיהם, ושליטה במעברים ובשווקים, גרמו למגזר החקלאי לפעול בסביבה חסרת מרכיבי ריבונות כלכלית. וכלי הלחץ לא נעצרו באדמה ובמים, אלא התרחבו לכל חוליות תהליך הייצור.

החקלאות מתחילה לפני הקציר; היא מתחילה בזרעים, דשנים, חומרי הדברה, ציוד וטכנולוגיה, ואינה מסתיימת אלא בעיבוד, שיווק וייצוא. בעוד המגזר החקלאי הישראלי פועל במסגרת מערכת מתקדמת של מחקר ופיתוח, פיקוח ותמיכה טכנית, החקלאי הפלסטיני פועל לרוב בסביבה שברירית יותר, המאופיינת בעלויות גבוהות, שירותים חלשים ואיכות משתנה של חלק מהתשומות החקלאיות.

חקלאים רבים מצביעים על ירידה ביעילות של חלק מהתשומות החקלאיות, כמו חומרי הדברה, דשנים וזרעים, ועל עליית מחירם בהשוואה לתשואת הייצור. אין להתייחס לסוגיה זו כתלונה פרטנית, אלא כאינדיקטור לצורך במערכת לאומית משולבת של פיקוח, בדיקה והסמכה שתבטיח את איכות התשומות החקלאיות ותגן על החקלאי, היצרן והצרכן.

השפעות בעיה זו אינן מוגבלות לירידה בפריון, אלא מתרחבות להגדלת הסיכונים לאובדן עונות חקלאיות, עליית עלויות הייצור, וירידה בתחרותיות של המוצר הפלסטיני בשווקים המקומיים והזרים. הפער בין החקלאות הפלסטינית והישראלית אינו טמון רק בסוג התשומות המשמשות, אלא במערכת הייצור כולה; ממחקר מדעי ופיתוח זנים, מעבדות והדרכה חקלאית, ועד טכנולוגיה, מימון, עיבוד ושיווק.

שלושה עשורים של נסיגה מבנית

האינדיקטורים הכלכליים חושפים את היקף השינוי שחל במעמד החקלאות הפלסטינית בשלושת העשורים האחרונים. תרומת החקלאות לתוצר המקומי הגולמי ירדה מכ-13% באמצע שנות התשעים לכ-6% בשנים האחרונות. גם שיעור העובדים במגזר החקלאי ירד מרמות שנעו בין 12% ל-16% בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית לכ-6%-7% בשנים האחרונות.

נתונים אלו אינם משקפים רק שינויים כלכליים, אלא חושפים שינוי עמוק יותר במיקום החקלאות בתוך הכלכלה הפלסטינית; היא עברה ממגזר יצרני מרכזי למגזר שאיבד חלק ממשקלו האסטרטגי כתוצאה ממגבלות פוליטיות וכלכליות, חולשת השקעות, והיעדר חזון פיתוח אינטגרטיבי.

כמו כן, המשך המגבלות על ניצול אדמות, במיוחד באזורים המסווגים (ג), והתרחבות התלות ביבוא מזון, הפכו את הביטחון התזונתי הפלסטיני לשברירי יותר מול משברים פוליטיים וכלכליים.

אך צמצום המשבר לכיבוש בלבד, למרות אחריותו המרכזית, אינו פוטר את הצד הפלסטיני מאחריות לבדיקה. לאחר יותר משלושה עשורים, המדיניות הפלסטינית לא הצליחה להפוך את החקלאות לעדיפות לאומית אמיתית, ולא נבנה חזון שהופך אותה לחלק מפרויקט כלכלי אינטגרטיבי המקשר את החקלאות לתעשייה, למחקר מדעי, לחדשנות, לטכנולוגיה ולשרשרות ערך.

החקלאי הפלסטיני הפך בשיח הפוליטי לסמל לעמידה, אך העמידה אינה יכולה להישאר סיסמה. החקלאי זקוק למערכת ייצור שתאפשר לו לשרוד: מים, אדמה, תשומות אמינות, מימון יצרני, ושוק הוגן.

מה שקרה בעשורים האחרונים ניתן לתאר כפוליטיזציה כפולה של החקלאות; מצד אחד, ישראל השתמשה בחקלאות ככלי לשליטה על האדמה והשוק ולהחלשת היכולת היצרנית הפלסטינית, ומצד שני, החקלאות הפלסטינית נותרה שבויים לניהול משברים ופרויקטים קצרי טווח, ולא הפכה לציר באסטרטגיית הפיתוח הלאומית.

נסיגת החקלאות לא הייתה רק אובדן למגזר כלכלי, אלא הייתה אינדיקטור לחוסר איזון רחב יותר במודל הכלכלי הפלסטיני; מודל שהפך תלוי יותר ביבוא, קשור יותר לכלכלה הישראלית, ופחות מסוגל לבנות בסיס ייצור עצמאי.

מכאן, הצלת החקלאות אינה צריכה להיתפס כמדיניות מגזרית מוגבלת, אלא כפתח לבנייה מחדש של הכלכלה הלאומית על בסיס ייצור, ריבונות והסתמכות עצמית. מדינות העומדות בפני מצור או סכסוכים אינן מוותרות על המגזרים היצרניים שלהן, אלא מציבות אותם בלב האסטרטגיות הלאומיות שלהן, מכיוון שהן מבינות שביטחון תזונתי הוא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי.

הסוגיה היום אינה הגדלת מספר החממות או חלוקת שתילים נוספים או השקת קמפיינים עונתיים לשתילת זיתים, על חשיבותם. הסוגיה עמוקה יותר: היא הגדרה מחדש של מיקום החקלאות בפרויקט הלאומי הפלסטיני.

החקלאות אינה תיק מנהלי השייך למשרד מסוים, אלא סוגיה ריבונית המצטלבת עם אדמה, מים, אנרגיה, מחקר מדעי, השקעות וביטחון תזונתי.

זה דורש מעבר מניהול משברים לאסטרטגיית ייצור ארוכת טווח המבוססת על הקמת קרן לאומית להשקעות חקלאיות, חיזוק המחקר המדעי החקלאי וקישורו לצרכי החקלאים, פיתוח תעשיות מזון ושרשרות ערך, בניית מערכת לאומית יעילה לפיקוח על תשומות חקלאיות, והשקעה בטכנולוגיות חקלאות חכמה וניהול בר קיימא של מים ואנרגיה.

עתיד החקלאות הפלסטינית לא ייקבע בשדות בלבד, אלא בטבע הבחירות הכלכליות והמדיניות הלאומיות. ריבונות אינה נמדדת רק במי שמניף את הדגל מעל האדמה, אלא גם במי שיש לו את היכולת לייצר את מזונו, להגן על משאביו, לעבד את אדמתו, ולהפוך את כלכלתו מכלכלה צרכנית תלויה לכלכלה יצרנית המסוגלת לעמוד.

החזרת הכבוד לחקלאות אינה סוגיה השייכת לחקלאים בלבד, אלא היא החזרת הכבוד לרעיון המדינה עצמה, ולפרויקט השחרור הלאומי באחד מביטויו הכלכליים החשובים ביותר. ואם שלושת העשורים האחרונים חשפו כיצד הכיבוש יכול להשתמש בכלכלה ככלי לשליטה, הרי שהשלב הבא חייב להוכיח שהכלכלה היצרנית, ובראש ובראשונה החקלאות, יכולה להיות אחד הכלים החשובים ביותר לעמידה, לשחרור ולבניית הריבונות הפלסטינית.