ניצני המאבק בבחירות הפלסטיניות: מי הבעלים של הרחוב?

ד"ר איברהים נייראת

לאחר כעשרים שנה של פילוג והשבתת התהליך האלקטורלי הפלסטיני, הבחירות הכלליות חוזרות לחזית הזירה הפוליטית, לא רק כהתחייבות חוקית שנדחתה, אלא כמבחן אמיתי למערכת הפוליטית הפלסטינית על כל מרכיביה. המאבק הקרוב, אם יגיע לקלפיות, לא יהיה רק סביב מספר המושבים שישיג כוח זה או אחר, אלא סביב שאלה עמוקה יותר: מי עדיין מסוגל לייצג את הפלסטינים לאחר שנים ארוכות של תמורות ופילוגים?

הבחירות אינן מתחילות ביום הכרזת מועדן, ולא בעת רישום הרשימות, אלא הרבה לפני כן; כאשר הכוחות הפוליטיים מבינים שכללי המשחק השתנו, ושהציבור שאליו פנו לפני שני עשורים אינו בהכרח אותו ציבור היום. מכאן ניתן לקרוא את התנועה הנוכחית כניצני מרוץ בחירות שהחל לפני תחילת הקמפיינים הרשמיים; מרוץ לסידור מחדש של העמדות, בניית בריתות, ומדידת היקף התמיכה האמיתית ברחוב.

הפלגים הפלסטיניים פועלים היום ביותר מכיוון אחד. הם בוחנים מחדש את חשבונותיהם, מחפשים את מועמדיהם, ובודקים את יכולתם להתמודד בתחרות, אך הם מבינים בו בזמן שהאתגר הגדול ביותר לא יהיה רק בהתמודדות עם יריבים פוליטיים, אלא בהתמודדות עם שאלה פנימית הנוגעת ליחסיהם עם בסיסיהם וקהלם לאחר שנים ארוכות של היעדרות מההתחייבויות האלקטורליות.

תנועת פתח, מתוקף מעמדה ההיסטורי וניסיונה בהנהגת הרשות הפלסטינית, נכנסת לכל בחירות עתידיות כשהיא נושאת עמה הון פוליטי וארגוני גדול, אך היא מתמודדת מנגד עם שאלות קשות בנוגע לביצועים, להתחדשות, וליכולתה להחזיר את אמון חלקים מקהלה. המאבק עבורה לא יהיה רק מול הכוחות המתחרים, אלא גם עם הפערים בתוך שורותיה, ועם קולות הסבורים שהתנועה זקוקה לבחינה מחדש ולהתחדשות בשיח שלה ובמנגנוני פעולתה.

באשר לתנועת חמאס, היא מתמודדת בתורה עם מבחן מורכב. היא מחזיקה בנוכחות ארגונית ובסיס תומכים, אך היא נכנסת לכל התחייבות אלקטורלית בתוך נסיבות פוליטיות וביטחוניות מורכבות ביותר, בנוסף לצורך להגן על ניסיונה בניהול רצועת עזה בשנים האחרונות. וכמו במקרה של פתח, גודל הארגון לבדו עשוי שלא להספיק כדי להכריע את המאבק, שכן הבוחר הפלסטיני יעריך גם את הניסיון, הביצועים והיכולת להציג תשובות לשלב הבא.

אך צמצום התמונה למאבק הפלגים בלבד יהיה קריאה חסרה. ישנו שחקן נוסף נוכח בעוצמה, ואולי המשפיע ביותר בקביעת תוצאות הבחירות: הרחוב הפלסטיני.

אולם, הדיבור על הרחוב אינו אומר שהוא גוש נפרד מהארגונים הפוליטיים. הרחוב כולל בתוכו את בני הפלגים עצמם; חברים, פעילים ותומכים שצמחו בתוך תנועות אלו, אך רבים מהם החלו לשאת שאלות וביקורות כלפי ביצועי ההנהגות. אלה לא איבדו בהכרח את השתייכותם הפוליטית, אך הם הפכו ספקנים יותר לגבי יכולת המסגרות המסורתיות לייצר שינוי אמיתי.

וכאן מתגלה אחת התוצאות החשובות ביותר של שנות הפילוג הארוכות; הפער בין פלגים רבים לבסיסיהם העממיים התרחב. היעדר הבחירות לא רק שיבש את חילופי השלטון, אלא גם החליש את היחסים היומיומיים בין המפלגות לתומכיהן. בחירות תקופתיות היוו הזדמנות לפגוש את הבסיסים, להקשיב לדרישותיהם, לחדש את השיח הפוליטי, ולהציג דין וחשבון על הביצועים.

אך עם היעדר התחייבות זו במשך כשני עשורים, ירדה במקרים מסוימים חיוניות היחסים בין ההנהגה לציבור. במקום שהפלגים יישארו במצב של תקשורת מתמדת עם בסיסיהם, חלקים מהם עסקו בניהול השלטון, מוסדות הממשל וההשפעה הפוליטית, וההתמקדות בעמדות ובאחריות הפכה גדולה יותר מההתמקדות בבנייה מחדש של הארגון ובהקשבה לחברה.

שינוי זה הותיר את חותמו על תדמיתם של כוחות מסוימים ברחוב. הפלג שהסתמך היסטורית על הון מאבק או בסיס ארגוני רחב עשוי לגלות ברגע המבחן האלקטורלי שחלק מקהלו אינו נוכח באותה צורה. לא בהכרח משום שעבר למחנה פוליטי אחר, אלא משום שהזמן השתנה, סדרי העדיפויות השתנו, ודורות חדשים צמחו ללא קשר ישיר למבנים הארגוניים הישנים.

וכאן עולה השאלה החשובה ביותר: מהו המשקל האמיתי של הפלגים הפלסטיניים היום?

האם גודל הארגונים בשטח משקף את היקף התמיכה העממית? או שמא ישנו פער הולך וגדל בין הכוח הארגוני לכוח האלקטורלי? פלג עשוי להחזיק ברשת רחבה של חברים ותומכים, אך הוא עשוי להתמודד עם בוחר שרוצה להעריך ביצועים ולא רק לשחזר זיכרון.

השתייכות ארגונית אינה בהכרח אומרת עוד הצבעה מובטחת, ונאמנות היסטורית אינה מספיקה עוד כדי להבטיח תמיכה. הבוחר הפלסטיני היום מסתכל על סוגיות החורגות מהזהות המפלגתית; הוא מסתכל על רמת השירותים, המצב הכלכלי, החירויות, ניהול הפילוג, ומידת יכולתם של הכוחות הפוליטיים להציג פתרונות מציאותיים.

מכאן שהבחירות הבאות, אם יתקיימו, עשויות להיות המבחן האמיתי הראשון שיחשוף את ההבדל בין מה שהפלגים חושבים על גודלם, לבין גודלם האמיתי ברחוב. ייתכן שכוחות מסוימים ייכנסו למאבק כשהם מהמרים על ההיסטוריה והארגון שלהם, אך ימצאו את עצמם מול חברה שהשתנתה במשך עשרים שנה, ומול ציבור שרוצה לראות מעשים ולא סיסמאות.

ונשארת השאלה הרחבה יותר שתעלה בבחירות אלה: האם תוצאותיהן יהיו פתח להחזרת היוזמה לרחוב הפלסטיני, או שהן ישחזרו את הזירה הפוליטית המסורתית בכלים חדשים?

במהלך השנים הארוכות שחלפו, נוצרה בקרב חלקים רחבים מהפלסטינים תחושה שלפעולה העממית יש שוליים של כוח והשפעה שאולי אינם קיימים באותה מידה בתוך המסגרות הרשמיות, במיוחד לאור המגבלות השולטות על פעולת הרשות הפלסטינית כתוצאה מקשריה עם הסכמים והסדרים פוליטיים וביטחוניים עם ישראל. רבים סבורים שמגבלות אלו הגבילו את יכולתה של ההנהגה הרשמית לפעול בחופשיות, בעוד שהרחוב, עם האנרגיה ההמונית שלו ויכולתו לבטא ולנוע, נשאר גורם שקשה להתעלם ממנו או להכיל אותו במלואו.

מכאן, שהבחירות הבאות אינן נתפסות רק כאמצעי לבחירת נציגים ומוסדות, אלא כמבחן לשאלה גדולה יותר: האם המוסדות הפוליטיים יכולים להחזיר את אמון החברה ולהכיל את שאיפותיה, או שהפער בין ההנהגה לרחוב ידחוף לעליית תפקיד עממי עצמאי יותר מהמסגרות הקיימות?

הלך הרוח העממי שהתעצב בשנים האחרונות אינו מחפש רק שינוי בשמות, אלא החזרת התחושה שקולו מסוגל להשפיע, ושהמוסדות הפוליטיים מבטאים את רצונו ולא הסדרים נפרדים ממנו. לכן, הבחירות עשויות להיות רגע מכריע; או שהן יבנו מחדש את הגשר בין החברה להנהגותיה, או שהן יחשפו בצורה ברורה יותר את גודל הפער שנוצר בין שני הצדדים.

בהקשר זה, הורדת אחוז החסימה ופתיחת הדרך לרשימות ואישים עצמאיים עשויה להעניק הזדמנות לכוחות חדשים, ולאישים חברתיים וצעירים הסבורים שהמערכת הפוליטית זקוקה להתחדשות. כוחות אלה עשויים להפוך לגורם משפיע אם יצליחו להפוך את מצב התרעומת העממית לנוכחות פוליטית מאורגנת.

אך הדרך לבחירות עדיין רצופת אתגרים גדולים; הפילוג הפלסטיני, סוגיית ירושלים, הנסיבות הפוליטיות והביטחוניות, וניסיון דחיית הבחירות בשנת 2021, כל אלה הם גורמים שהופכים את ההגעה ליום הבחירות לעניין לא מובטח. כמו כן, הצלחת הבחירות אינה נמדדת רק בקיומן, אלא ביכולתן לייצר לגיטימציה שתזכה לקבלה רחבה.

בסופו של דבר, הבחירות הפלסטיניות הבאות לא יהיו רק תחרות בין רשימות ומועמדים, אלא יהיו מבחן ליחסי הפלגים עם חברתם. הן יחשפו אם הכוחות הפוליטיים מסוגלים להחזיר את אמון קהלם, ואם הם עדיין מייצגים את החברה כפי שהיו בעבר, או שמא נוצרה מציאות חדשה הרחק מהמסגרות המסורתיות.

המרוץ האמיתי אינו מתחיל רק בין הפלגים, אלא גם בתוך כל פלג; בין ההנהגה לבסיס, בין הארגון לרחוב, ובין התמונה שהכוחות הפוליטיים נושאים על עצמם לתמונה שהאזרח נושא עליהם.

לכן, חשיבותן של הבחירות הבאות אינה טמונה רק בידיעה מי יזכה במושבים, אלא בידיעה מי נשאר נוכח בתודעת האנשים לאחר שני עשורים של פילוג והמתנה.