התפטרות... תרבות ולא תבוסה

הכדורגל כבר אינו משחק של תוצאות חולפות, ולא מרחב המנוהל בהיגיון של תגובות, אלא הפך לתעשייה שלמה המבוססת על תכנון, ממשל תאגידי, השקעות ובניית דורות. בעידן זה, כישלון במונדיאל כבר אינו אירוע המטופל בהצהרה רגשית או בשינוי טכני מהיר, אלא שאלה עמוקה יותר: מי נושא באחריות? ומי יש לו את האומץ לבחון מחדש כאשר השלב דורש מנהיגות וכלים שונים?

מכאן נובעת חשיבות התפטרותו של יאסין אל-מסחל מראשות התאחדות הכדורגל הסעודית, לאחר הדחת "הירוקים" משלב הבתים במונדיאל 2026, ערך החורג מגבולות האירוע הסעודי. זו אינה רק עזיבת תפקיד, אלא מסר ניהולי נדיר בזירת הכדורגל הערבי: אחריות אינה רק נוכחות ברגע ההצלחה, אלא עמידה מול האכזבה והכרה בכך שהפרויקט זקוק לחידוש בחזון ובעבודה.

אל-מסחל הוביל שלב חשוב שבו ערב הסעודית הגיעה למונדיאל פעמיים, וזה נזקף לזכותו ואינו נמחק על ידי הכישלון האחרון. אך מהות השינוי היא שהכדורגל הסעודי כבר אינו מסתפק בכבוד ההעפלה או בנוכחות בטורניר, אלא דורש תוצאות, תחרות, והשארת חותם, באופן התואם את היקף ההשקעה הספורטיבית והשינוי הגדול בממלכה. כאן משתנה רף ההערכה; מה שהיה הישג לפני שנים, עשוי להפוך היום לתחנה לא מספקת מול פרויקט שרוצה להיות נוכח בלב התחרות ולא בשוליה.

מקרה זה מעלה לזיכרון את התפטרותו של שרף א-דין עמארה באלג'יריה לאחר הכישלון בהגעה למונדיאל קטאר, כאשר ההחלטה הגיעה כהכרה בכך שרגע הכישלון המכריע אינו עובר ללא השפעה ניהולית. אולם, עמדות כאלה נדירות בכדורגל הערבי, שם לרוב המאמן משלם את המחיר לבדו, והצוות הטכני משתנה, ואז המערכת עצמה חוזרת לייצר את אותן טעויות, בעוד האחראי הראשי נשאר מחוץ למעגל האחריות, למרות שהנבחרת אינה תוצר של תשעים דקות, אלא תוצאה של שנים של תוכניות, בחירות, מבנה ותכנון.

וכאן יש להבחין בין תרבות החיפוש אחר שעיר לעזאזל לבין תרבות נטילת אחריות. התפטרות אינה מוחקת הישגים קודמים, ואינה אומרת הטלת מלוא הכישלון על אדם אחד, אך היא מכירה בכך שמוסדות מתפתחים רק באמצעות בחינה מחדש וחידוש. מנהל עשוי להצליח בשלב הבנייה, אך אין לו בהכרח את הכלים לשלב התחרות. הוא עשוי להקים מבנה חשוב, ואז חובתו לפנות את המקום למי שיכול לבנות עליו בצורה שונה.

יושב ראש ההתאחדות אינו חזית פרוטוקולית, אלא שותף ביצירת תוצאות, באמצעות תכנון, תחרויות, תוכניות טכניות, פיתוח נבחרות צעירות, ובניית הקשר בין הליגה לנבחרת. לכן, כישלון גדול אינו צריך להיקרא רק כהפסד במשחק, אלא כמבחן לאיכות הפרויקט כולו.

הכדורגל הערבי נמצא היום בפני שלב שונה: דורות עולים, אקדמיות, השקעות ענק, קהל מודע יותר, ותקשורת מדויקת יותר. כבר לא מקובל שהתאחדויות ינוהלו במנגנונים מיושנים, החלטות עונתיות, וועדות ללא השפעה. הנדרש הוא שכל מחזור מונדיאל יהפוך לתחנת בחינה כנה: מה הושג? לאן הלכו המשאבים? האם בסיס השחקנים התפתח? והאם ההעפלה הפכה ליכולת תחרותית אמיתית?

מה שהכדורגל שלנו זקוק לו אינו גל של התפטרויות רגשיות אחרי כל הפסד, אלא ביסוס עיקרון ברור: התפקיד אינו קניין קבוע, והצלחה קודמת אינה מעניקה חסינות נצחית. מי שמצליח ראוי להערכה, ומי שאינו מסוגל להעביר את הפרויקט לרמה גבוהה יותר צריך לפנות את המקום. הכדורגל הערבי המודרני אינו זקוק למנהלים המאריכים את שהותם בשם הישגים שחלפו, אלא למנהיגים היודעים שהתפקיד הוא מחזור אחריות, הנמדד ביכולת לפתח, ובאומץ לעזוב כאשר העתיד זקוק לדם חדש.