הכותב האמריקאי ניקולס כריסטוף, במאמר שפורסם ב'ניו יורק טיימס', ראה בהכרזת הנשיא טראמפ על השגת הסכם לסיום ההסלמה עם איראן כ'כניעה מותנית' מצד וושינגטון. הכותב ציין כי הדרישות הקודמות לכניעה בלתי מותנית של טהראן נמוגו אל מול מציאות המשא ומתן החדשה שהעניקה לרפובליקה האסלאמית הישגים נרחבים.
סעיפי ההסכם הראשוני עוררו הלם וזעם בקרב הניצים במפלגה הרפובליקנית, כאשר הסנאטור טד קרוז תיאר את הענקת מיליארדי דולרים למשטר האיראני כרעיון קטסטרופלי. המבקרים רואים בצעד זה חיזוק של גורמים דתיים קיצוניים המהווים איום ישיר על האינטרסים האמריקאים ובעלות בריתה באזור.
פרטי ההסכם שהודלפו כוללים מתן סיוע כספי מיידי לטהראן, לרבות שחרור מיליארדי דולרים שהוקפאו בבנקים בינלאומיים כצעד ראשון לבניית אמון. כמו כן, עולה הצעה להקמת קרן ענקית בסך 300 מיליארד דולר שתוקדש לשיקום ההרס שנגרם משנים של עימותים וסנקציות כלכליות.
אחת הנקודות השנויות ביותר במחלוקת בהסכם היא ההבנות הנוגעות למצר הורמוז, שם נראה כי וושינגטון פתחה את הדלת בפני טהראן להפעלת ריבונות חלקית על נתיב שיט חיוני זה. הדבר כולל אפשרות להטיל אגרות על ספינות העוברות לאחר תקופת מעבר של 60 יום, מה שמעניק לאיראן קלף מיקוח כלכלי עולמי.
הסנאטור הרפובליקני ביל קסידי תיאר גישה זו כ'טעות מדיניות החוץ הגרועה ביותר מזה עשורים', בטענה שהממשל הנוכחי ויתר על קלפי המיקוח שלו ללא תמורה אמיתית. עם זאת, כריסטוף סבור שהטעות המהותית לא הייתה בסיום המלחמה אלא בהידרדרות אליה מלכתחילה ללא אסטרטגיה ברורה.
טראמפ הגן על החלטתו לסגת, בטענה שהמשך ההפצצות למשך שבועות או חודשים נוספים לא היה פותח את מצר הורמוז או משיג ניצחון מכריע. הוא הבהיר בהצהרותיו כי הוא ביקש למנוע אסון כלכלי עולמי שהיה פוגע בשווקים ומשפיע ישירות על סיכויי הרפובליקנים בבחירות הקרובות.
הניתוח מצביע על כך שאיראן הצליחה באסטרטגיית ההתמהמהות, מתוך הבנה שטראמפ מחפש מוצא שישמור על כבודו לאחר כישלון הלחצים הצבאיים. כישלון זה הוביל את וושינגטון לקבל הסכם שרבים רואים בו 'משפיל', בהתחשב בהיקף הוויתורים שניתנו בתיקים שנחשבו לקווים אדומים.
הלקח שנלמד מהמשבר הזה, לדברי כריסטוף, הוא הצורך בצניעות ביעדים הצבאיים והסתמכות רבה יותר על דיפלומטיה יזומה. נראה שהניצים שדחפו להשמדת המשטר האיראני תרמו, מבלי משים, לחיזוקו ולהגדלת השפעתו האזורית.
הכותב נזכר בהסכם הגרעין שנחתם על ידי ברק אובמה בשנת 2015, וראה בו פתרון סביר לבעיה הגרעינית באמצעות פיקוח בינלאומי קפדני. אולם, נסיגתו של טראמפ ממנו בעידוד בנימין נתניהו דחפה את טהראן לפתח את תוכנית הגרעין שלה במהירות עד שהגיעה לסף המשבר הנוכחי.
המדיניות הפזיזה גרמה להיעדר אסטרטגיית יציאה ברורה, כאשר טראמפ החל במערכת ההפצצות ללא חישוב מדויק של התגובות האיראניות האפשריות, במיוחד בכל הנוגע לסגירת נתיבי המים. בלבול צבאי זה הוביל בסופו של דבר לחזרה לשולחן המשא ומתן מעמדת חולשה ולא כוח.
משקיפים חוששים שההסכם החדש יוביל לדחיית השאלות המהותיות סביב שאיפות הגרעין של איראן במקום לפתור אותן באופן סופי. קיימים חששות שאיראן תנצל את תקופת שישים הימים להתמהמהות, בעוד שטראמפ יאבד עניין בתיק כפי שקרה בתיקים בינלאומיים אחרים כמו רצועת עזה.
במישור הפנימי האמריקאי, ירדה הרצון לנהל מלחמות חדשות במזרח התיכון, מה שעלול לדחוף את משמרות המהפכה האיראניים לאמץ את 'מודל צפון קוריאה'. גישה זו נועדה לבנות ארסנל גרעיני מרתיע שיבטיח את הישרדות המשטר ויבסס את הגמונייתו האזורית הרחק מאיומים אמריקאים.
העלות האנושית והחומרית של עימות זה הגיעה למספרים מזעזעים, כאשר הערכות אוניברסיטת הרווארד מצביעות על כך שהחשבון הכולל עשוי להגיע לטריליון דולר. עלויות אלו כוללות תיקון בסיסים צבאיים, החלפת תחמושת, וטיפול בווטרנים, בנוסף לאובדן חיי חיילים אמריקאים ואזרחים באזור.
כריסטוף סיים את ניתוחו בציון כי המפסידים הגדולים ביותר הם האיראנים הרגילים שנותרו להתמודד עם משטר מדכא יותר לאחר הבטחות אמריקאיות שקריות לשינוי. הוא הזהיר מפני היגררות אחר 'ניצי המלחמה' המבטיחים ניצחונות קלים, והדגיש כי טרגדיית ההיסטוריה חוזרת על עצמה כאשר הזהירות נעדרת אל מול שאיפה צבאית בלתי מחושבת.
האמת המרה מאשרת שאיראן ניצחה במלחמה, ולכן ניצחה במשא ומתן, וכישלון המלחמה לא הותיר לטראמפ מוצא משביע רצון.
شارك برأيك
ניו יורק טיימס: כיצד הפכה השאיפה הצבאית של טראמפ נגד איראן ל'כניעה מותנית'?