סעיד יקטין כותב: איזה מרוקו אנחנו רוצים? ביקורת על ה'אמזיגיות' ואידיאולוגיית הזיוף

הסופר סעיד יקטין סבור כי הדיון סביב הסוגיה האמזיגית במרוקו היה אמור להישאר במסגרתו התרבותית והאינטלקטואלית הטבעית, כחלק מהדיונים על זהות ושינוי תרבותי שהמדינה עדה להם מאז שנות השמונים. הוא מציין כי המטרה העיקרית הייתה צריכה להתמקד בפיתוח מודעות תרבותית ויצירת דינמיקה שתשרת את הרבגוניות המרוקאית על כל ממדיה, הרחק מסכסוכים צרים המעמתים את המרכיבים הלאומיים זה מול זה.

יקטין מסביר כי הזמן חשף שהסוגיה הזו הפכה בקרב קבוצה מסוימת ל'אידיאולוגיה טהורה' שזנחה את העבודה הרצינית לפיתוח הדיאלקטים והתרבות האמזיגית הנמצאים בסכנת הכחדה, כמו 'האמזיגית היזנאסית' לפי סיווגי אונסק"ו. במקום להגן על הזיכרון העממי, בחרו תומכי גישה זו לתקוף את התרבות המרוקאית המאוחדת שהתגבשה מאז הכיבוש האסלאמי, ואשר כל המרוקאים תרמו לה ללא תסביך שייכות או אפליה אתנית.

התוצאה ההיסטורית של מרוקו נבנתה על שני עמודים תווכים עיקריים: האסלאם כדת והשפה הערבית כשפת כתיבה ומדע, תוך שמירה על הגיוון הלשוני והדו-קיום הדתי שכלל את המרכיב היהודי כחלק מהותי מהמרקם המדיני. הסופר מדגיש כי התרבות ה'מלומדת' במרוקו לא הייתה נחלתה הבלעדית של קבוצה אתנית מסוימת, אלא הייתה תוצר של תרבות בעלת מימד אנושי שהכילה את כולם תחת קורת גג של זהות לאומית מאוחדת.

המאמר מבקר בחריפות את מה שהוא מכנה 'המעילה ההיסטורית' שמבצעים כמה אינטלקטואלים 'מתאמזגים', באמצעות ייחוס כל הישגי מרוקו ואל-אנדלוס למוצא האמזיגי בלבד ושלילת האופי הערבי והאסלאמי מהם. יקטין סבור כי גישה זו שואפת לנתק את הקשרים הגיאוגרפיים וההיסטוריים עם המזרח הערבי באמצעות טענות גנטיות וארכיאולוגיות שאינן עומדות בפני מחקר מדעי רציני, ולעיתים מגיעות עד כדי זיוף עובדות דתיות.

הסופר מציין כי אידיאולוגיה זו מנסה לנצל מושגים של רציונליות, מודרניות ודמוקרטיה כדי להעביר מסרים אתניים הסותרים את מהותם של ערכים אלה, כאשר מותקפים עקרונות היסוד של העם המרוקאי והיסטוריו. יקטין מופתע מהעלאת סוגיות שאין להן קשר למהות הסוגיה האמזיגית, כמו הטלת ספק בשייכות הלאומית או קידום תזות מוזרות המקשרות את הזהות למרכיבים חיצוניים שאין להם קשר למציאות המרוקאית העכשווית.

במסגרת ניתוחו של המצב הנוכחי, יקטין מבחין בין המכון המלכותי לתרבות אמזיגית, המעניק שירותים חשובים לשפה ולמורשת, לבין מי שהוא מכנה 'המתאמזגים' המסתפקים בתקיפת הערבית והאסלאם. הוא סבור שאלה מתחלקים בין עובדים המשרתים אג'נדות שמטרתן לעורר סכסוכים בתוך החברה, לבין אלה החיים במצב של 'ילדותיות פוליטית' המבוססת על אשליה של עליונות אתנית שאינה מסוגלת לבנות פרויקט עתידי אמיתי.

המאמר שואל על צורת מרוקו שהמרוקאים רוצים באופק שנת 2030, ומזהיר מפני הידרדרות לבינאריות מפצלות (ערבים ואמזיגים) המפוררות את האחדות הלאומית. הוא מדגיש כי האזרח המרוקאי האמיתי עסוק בבעיות חיי היומיום שלו ובהבטחת עתיד ילדיו במדינה המכבדת את כבודו, הרחק מסכסוכים אתניים מלאכותיים המנסים לכפות בחירות הרסניות על החברה.

יקטין מסיים בהדגשה כי מרוקו תישאר ארץ של דו-קיום וחיים משותפים כפי שהייתה לאורך הדורות, כאשר השייכות מעולם לא התבססה על הדרה של האחר בגלל שפתו או שבטו. המרוקאי עסוק בבניית חייו ובהשגת ביטחונו במולדת המכילה את כולם, מתוך אמונה שהזהות המרוקאית היא תערובת עשירה שאינה ניתנת לחלוקה, וכי כל ניסיון לכפות 'טוהר אתני' כביכול אינו אלא 'אגדת עם' שאין לה מקום במרוקו של העתיד.

האמזיגית אינה אידיאולוגיה עבור מי שמגן עליה באומץ, אלא ניסיון לקדם סכסוכים בתוך מרוקו באמצעות תקיפת הערביות והאסלאם.