"שלום" התורמוס

היה היה פעם מהפכה!

..זה היה לפני עשורים; כשההרפתקה הייתה חובה, היה לה טעם של גשם על שפתיים יבשות.

והמשחק שלו היה פרוע ומסוכן, ואולי הוא בנה את חלומו על חול רופף. הוא התנגד לעצות הוריו, ושמע את האש שפרצה בחזהו, כמו להבה מהירה שטורפת באדמומיותה כל עוול וחושך. והוא רצה להאיר את הארצות השדודות, בטירוף ובשריפות משתוללות ללא גבול, והמלח עוד לא הגיע לדמעותיו, או התקרב לפצעיו התמימים.

היה היה פעם מהפכה! שהעירה את הרדומים, והם הכירו את עצמם. וכולם האמינו בה, ולא שמו לב שהיא גולשת לעבר שולי האפלה, הטשטוש, השחיתות, האובדן והנטישה..עם נוכחות של חוויות אישיות גאוניות שהדהדו בשמשותיהן באופקים. וגיבורנו היה פדאי מבין אלה שהאמינו בשחרור מלא, אז הוא נתן את כל מה שהיה לו, ושרף את ספינותיו, כדי להמשיך להילחם בכובשים, ללא רחמים ונסיגה, ובכל הזירות והקרבות.

אמרו עליו, בגלל טהרנותו ויושרו: נראה שהוא הנזיר שהגיע ברגע שכתבו את הספר שהורד מהשמיים! ושהוא מאלה שנולדים בחושך ומתים באור. וגיבורנו ידע שההתבוננות היא צומת דרכים, ואילו החרטה היא סגירות..ושהמולדת שלו היא כל פני האדמה הצוחקים.

אז מה היה?

המנהיגים לחצו ידיים לאויביהם, וחיבקו אותם, והתברר שזה לא היה "שלום" אלא יישור קו אסטרטגי עם החזית הנגדית, שכרתה את ראשי ערינו, ושרפה את שדותינו, וכך השלום הפך ללוויה מובהקת.

גיבורנו חש אכזבה! וחזר לאדמת המולדת, בין אלה שחזרו, חלקית, לחלק מהמולדת, המותשת, המפוצלת, הנצורה.. ומצא את עצמו במערבולת של בלבול.. אז הצטרף כמו אחרים למנגנון כוחות הביטחון, בדרגת רב-סרן, מתוך מחשבה שזה, אולי, יהווה זירה חדשה להתנגשות פוליטית עם האויב, ולו בצורות החלשות ביותר הזמינות. אבל מה שקרה, מאוחר יותר, גרם לו לעזוב את המנגנון, ואף פיטרו אותו מתפקידו, ודחפו אותו מחוץ למוסד, בטענה שלא מצא חן בעיניו שום דבר ולא צום ברג'ב! אז מה זה אומר שמלווהו יהיה גבוה ממנו בדרגה? הרי קרובו הוא סגן מפקד המנגנון! ולמה למחות על חלק מהרווחה שבה נהנים הקצינים הבכירים, מבניינים, מכוניות, הוצאות קטנות והטבות? והאם דיבור עם קציני הצד השני הוא פשע לאומי? הרי לא חתמנו איתם הסכם שלום, וצריך לתאם איתם? ואותם אירועים שמבצעים הקיצונים מהאויבים..הם לא מצדיקים את כל הכעס הזה! אלה דברים שקורים בין יריבים..האם אין בינינו מי שפוצץ, הרס והתנגד? ואין צורך בנאומים הראוותניים האלה שמסיתים, מטילים ספק ומאשימים! איפה הריאליזם? ואיפה תחושת האחריות? ואיפה המשמעת הנדרשת? הוא שייך לעשורים של נאומים לאומניים שעבר זמנם, וחסרה לו תחושת המודרניות, הדורשת רשת ושפה חדשה, הכרחית..כדי שנינצל.

וכך; הפדאי מצא את עצמו מחוץ להקשר, ורישומו נמחק, אז משכורתו נפסקה, והוא נשאר על המדרכה! מה שדחף אותו לעבוד פה ושם, כשכיר בחנויות של אנשים מתנשאים..אז הוא העדיף להיות עצמאי, והצורך דחף אותו, אז הוא קנה עגלה קטנה, ושם עליה דלי תורמוס, והחל לקרוא: (תורמוס..תורמוס..) ברחובות.

הוא עמד קרוב להתקהלויות, חגיגות ומגרשים, מכר את התורמוס שלו, וחזר לביתו מותש..והוא התחבא מעיני המתבוננים בו, שכן דרכו הסתיימה בגורל טרגי זה. והחליט לשתוק, כי אין טעם ב"נביחות", לדעתם, השיירה ממשיכה.

ובמקרה התכנסה הוועידה, והייתי חבר משתתף בה, אז לבשתי את בגדיי היפים ביותר, וחבשתי את הכאפייה על צווארי, ופניתי למתכנסים. ובשער, או לפניו, כלומר ברחבה המובילה לאולם, שמעתי את הקריאה (תורמוס..) אז עצרתי? לא זיהיתי אותו, בהתחלה, שכן זקנו העבות הלבין, והוא חבש כיפה, וחצי מפניו נסגרו מאחורי המשקפיים..אבל הייתי בטוח שזה הוא בשר ודם, וקריאתו (תורמוס..תורמוס..) הייתה רועדת, אותיותיה נשברו וטשטשו! אז קפאתי במקומי, ולא האמנתי שהפדאי הטהרני, העז והאמיץ הזה, עומד מאחורי העגלה, וקורא כדי לאסוף כמה פרוטות, ובמיוחד שהוא עומד בכניסה לרחבה המובילה לאולם הכנס של הפלג שאליו השתייך, וכי ה"פדאיים" שיעברו מולו לא יכירו אותו, ויתנשאו מלהתעכב כדי לקנות תורמוס, ורבים מהם יגיעו ברכבים מפוארים.

אבל הוא מבין את העניין! ומכיר אותם אחד אחד..והם חולפים, ומסביבם מלווים ומצלמות. ואחרי שעה; הד נאומים הוועידה התערבב עם קריאות המוכר.. אז הרחבה התמלאה ב"תורמוס תורמוס..שלום שלום.."..אז הוא הפך את העגלה על תכולתה, וגעש בקול צרוד וגס..ואף אחד לא יבין מה קורה?

אנשי הביטחון ושומרי הוועידה נבהלו, ורצו לעברו, גוערים בו, ודוחפים אותו, בגסות, וכמעט התנפלו עליו..

והיה היה פעם.