המצב המצרי מעלה שאלות עמוקות לגבי הקיפאון בשינוי רדיקלי למרות ההתקוממויות העממיות הגדולות, כאשר בולטת הטעות של 'הנחת הפשטות' בטיפול בסוגיות לאומיות מורכבות. התמונה שלאחר התפטרותו של מובארק בפברואר 2011 גרמה לרבים לחשוב שהמצב השתנה לחלוטין, בעוד שהשורשים היו נטועים עמוק במבנה המדינה.
המוח המהפכני שחשב ש-18 ימים מספיקים כדי לשנות מסלול שהחלו הצבאים מאז 1952, התעלם מהצטברות היסטורית שהחלה עוד מתקופת מוחמד עלי פאשה ב-1805. תקופה זו ראתה ניסיונות שיטתיים לצמצם את הרוח העממית שהתנגדה למסעות הצרפתיים והאנגליים בראשית המאה התשע עשרה.
אי אפשר להתעלם מההקרבות העצומות שנעשו, כאשר יותר מאלף שהידים נהרגו במהלך מהפכת ינואר, בנוסף למיליוני מצרים שסבלו ממדיניות הדחיקה והידרדרות שירותי הבריאות בתקופת מובארק. עם זאת, הישרדות מבנה המדינה הישן נותרה בראש סדר העדיפויות של השלטון והמוסדות הריבוניים.
במהלך תקופת המעבר עלו הצהרות שחשפו את היקף ההתערבויות החיצוניות, אולי הבולטת שבהן היא מה שאמר האקדמאי מוסטפא אל-פיקי על הצורך של שליט מצרים לקבל את אישור וושינגטון ותל אביב. מציאות זו התחזקה על ידי דיווחים עיתונאיים רשמיים שאישרו את סירוב הכוחות הבינלאומיים לעליית זרם איסלאמי לשלטון במדינה השוכנת על הים התיכון.
המעבר מקוטב לקוטב בפוליטיקה המצרית הוא עניין קשה ביותר, במיוחד עם שלטונו של מובארק שנמשך שלושה עשורים ורצונו להוריש את השלטון. מקורות צבאיים חשפו מאוחר יותר כי המודיעין הצבאי ציפה לתנועה עממית, אך הוא ביקש לכוון אותה להפלת מובארק האב ולמנוע את פרויקט הירושה בלבד.
האופוזיציה השלווה נושאת בחלק מהאחריות, שכן במשך עשורים לא הצליחה להכין חלופות פוליטיות אמיתיות המסוגלות למלא את החלל לאחר נפילת המשטר. היעדר חלופה מוכנה זו הקשה על ניהול המדינה בתקופה שלאחר 2011, והוביל לבלבול בקבלת החלטות גורליות.
משקיפים רואים שהמערב עדיין חושש ממונחים בעלי אופי איסלאמי, והעדיף תקופת מעבר בהובלת אישים בעלי מעמד בינלאומי כדי למנוע התנגשות. אולם, החיפזון של חלק מהכוחות הפוליטיים להגיע לשלטון מנע בניית הסכמה לאומית שתגן על המסלול הדמוקרטי המתהווה.
העם המצרי מתאפיין בנטייה היסטורית ליציבות וסבלנות, תכונות שהתפתחו במשך מאות שנים של קשר לאדמה ולחקלאות. לכן, רעיון השינוי המהפכני המתמשך מהווה אתגר חברתי שהיה צריך להיחקר לעומק לפני הימור על חזרה על מודל ההפגנות כדי להחזיר את המסלול הדמוקרטי.
בהקשר קשור, עולות סוגיות ביטחוניות המגבירות את מורכבות התמונה, כמו עניינו של סברי נח'נוח' שקיבל חנינה נשיאותית בשנת 2018 לאחר שנים בכלא. חזרתם של אישים אלה לחזית באמצעות חברות אבטחה ושמירה רשמיות מעלה שאלות לגבי אופי הכוחות הפעילים ברחוב המצרי כיום.
דיווחים עדכניים מצביעים על הליכים משפטיים חדשים נגד דמויות הקשורות לרשתות השפעה קודמות, באשמת הלבנת הון ואיום על הביטחון הלאומי. מהלכים אלה משקפים מאבק סמוי בתוך מסדרונות המדינה ובין מרכזי הכוח השונים המנסים למקם את עצמם מחדש בתמונה הנוכחית.
הצורך דחוף היום ליישם חשיבה חדשה שתתעלה מעל המחלוקות הצרות וההאשמות ההדדיות בקנוניה, ולהתמקד בבדיקות אמיתיות הניתנות ליישום. אי אפשר לבנות עתיד פוליטי יציב מבלי להכיר בטעויות שנעשו על ידי כל הצדדים בעשור האחרון.
ההצטרפות לפעילות פוליטית או להתנגדות שלווה חייבת לעבור בדיקות קפדניות כדי להבטיח יעילות ויושרה, הרחק מרגש או חיפזון. האחריות כלפי המולדת דורשת להעדיף את טובת הכלל על פני אינטרסים מפלגתיים צרים שפגעו בתהליך הפוליטי בשלבים קודמים.
מצרים נשארת לב האומה הפועם, וכל זעזוע ביציבותה משפיע ישירות על כל האזור הערבי, מה שמטיל על האליטות אחריות כפולה. שירות האומה בעת קריטית זו דורש מסירות העולה על הרצון לרווחים אישיים או לתמרונים פוליטיים.
לסיכום, יש לשחרר את המונחים הפוליטיים מהקיטוב החד בין הזרמים השונים, ולהתמקד ברצון לרפורמה אמיתית. עתיד הדורות הבאים קשור ביכולתו של הדור הנוכחי לבצע בדיקות אמיצות שישימו קץ למצב הקיפאון הפוליטי שבו שרויה המדינה.
האם זה טבעי שתיגמר היסטוריה שנמשכה יותר ממאתיים שנה ב-18 ימים בלבד של תנועה עממית?
شارك برأيك
הקיפאון המצרי: קריאה בשורשי המשבר ומאבק האליטות בין המורשת למהפכה