מה ששני העמים חייבים להבין הוא שהצד השני לא עומד להיעלם. לא באמצעות מלחמה, לא באמצעות טרור, לא באמצעות כיבוש, לא באמצעות סיפוח, לא באמצעות התנחלויות, לא באמצעות רקטות, לא באמצעות הרעבה, לא באמצעות סיסמאות, ולא באמצעות תפילות לחורבנו של האחר.
כיום חיים בין הנהר לים מספרים כמעט שווים של יהודים ופלסטינים. אף אחד מהעמים לא הולך לשום מקום. אף אחד מהם גם לא יוכל להביס את הזהות הלאומית של האחר. אנחנו כבולים זה לזה בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, בדת, בזיכרון, בטראומה ובדם. השאלה איננה אם נחיה יחד בארץ הזאת. השאלה האמיתית היחידה היא האם נמשיך למות יחד למענה.
במשך עשרות שנים, שתי התנועות הלאומיות הזינו את עצמן בפנטזיות. פלסטינים חונכו להאמין שהמאבק המזוין ישחרר בסופו של דבר את כל פלסטין. ישראלים חונכו להאמין שעליונות צבאית תוכל לדכא לעד את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שתי התפיסות הללו קרסו - באופן דרמטי וטרגי.
השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו היו אמורים לקבור את האשליות הללו לעד. חמאס לא שחרר את פלסטין. הוא הביא על עזה חורבן שקשה לתאר במילים, והעמיק את הטראומה של ישראלים ופלסטינים כאחד. ישראל, מצדה, לא הצליחה למחוק את הלאומיות הפלסטינית באמצעות כוח צבאי אדיר. אחרי עשרות אלפי הרוגים, שכונות שלמות שנמחקו, ודורות שלמים שסומנו בטראומה - העם הפלסטיני עדיין כאן, דורש חירות, כבוד ומדינה.
הלקח אמור להיות ברור: אלימות יכולה להרוג בני אדם. היא אינה יכולה להרוג זהות לאומית.
יותר מדי מנהיגים משני הצדדים עדיין שבויים בסיסמאות שכבר אינן תואמות את המציאות. בצד הפלסטיני יש עדיין מי שמדברים כאילו היהודים הם קולוניאליסטים זרים ללא כל זיקה לגיטימית לארץ הזאת. בצד הישראלי יש שרים ורבנים המדברים בגלוי על גירוש פלסטינים ועל שליטה יהודית קבועה בכל השטח. שני המחנות מנותקים מן המציאות, ושניהם מובילים את עמיהם לעבר אסון מתמשך.
האמת הקשה ביותר עבור הפלסטינים היא שישראל איננה תופעה זמנית. מדובר בחברה מושרשת, שבה חיים מיליוני בני אדם שנולדו כאן, בנו כאן את חייהם, קברו כאן את הוריהם, ואין להם מקום אחר ללכת אליו. האמת הקשה ביותר עבור הישראלים היא שהפלסטינים אינם "בעיה דמוגרפית" שיש לנהל או להעלים. הם עם בעל זכויות לאומיות, זיכרון קולקטיבי וקשר עמוק למולדתו.
העתיד לא יהיה שייך לאלה החולמים על בעלות בלעדית על הארץ. הוא יהיה שייך לאלה המבינים ששני עמים נועדו לחלוק אותה.
מבחינתי, המשמעות עדיין ברורה: שתי מדינות לשני עמים. לא משום שזהו פתרון מושלם, אלא משום שכל חלופה אחרת מובילהלמלחמה אינסופית,למציאות דמוית אפרטהייד, לטיהור אתני, למחיקת השאיפות הלאומיות של עם אחד בידי האחר. אף אחת מן האפשרויות הללו אינה מוסרית, בת־קיימא או מציאותית.
אבל אם שתי מדינות אמורות לקום אי פעם, חייב להתרחש קודם דבר עמוק יותר: שני העמים צריכים לוותר על הרעיון שצדק יכול להגיע רק דרך תבוסתו והשפלתו של הצד האחר.
שלום יחייב את הפלסטינים לוותר על הפנטזיה של חיסול ישראל. שלום יחייב את הישראלים לוותר על הפנטזיה של שליטה קבועה בפלסטינים. שלום ידרוש אומץ מוסרי גדול יותר מזה שנדרש למלחמה.
הוא גם ידרוש הנהגה חדשה. הנהגה שמדברת בכנות עם עמה במקום להזין אותו בשקרים מנחמים. הנהגה שמכינה את שתי החברות נפשית לפשרה, במקום לגייס אותן ללא הרף נגד אויבים נצחיים.
גם הקהילה הבינלאומית חייבת להפסיק לטפח אשליות. הצהרות ריקות, זעם סלקטיבי, דיפלומטיה ראוותנית וניהול אינסופי של הסכסוך - כל אלה נכשלו. העולם חייב להפסיק לממן את המשך הסכסוך ולהתחיל להשקיע ברצינות בסיומו.
וכן, חייבת להיות אחריות על פשעים שבוצעו בידי כל הצדדים. אבל אחריות ללא אופק פוליטי הופכת במהרה לעוד כלי בהמשך הסכסוך.
מה שנדרש עכשיו איננו עוד נקמה, אלא דמיון פוליטי המעוגן במציאות.
והמציאות פשוטה: אף אחד משני העמים לא הולך לשום מקום.
הגיע הזמן להפסיק ללמד את ילדינו שהצורה הנעלה ביותר של פטריוטיות היא למות למען האדמה. הצורה הנעלה ביותר של פטריוטיות צריכה להיות בניית עתיד שבו ילדים משני הצדדים יוכלו לחיות חיים נורמליים - בלי פחד, בלי שנאה ובלי מלחמות אינסופיות.
זה לא יקרה באמצעות ניצחון צבאי.
זה יקרה רק כאשר שני העמים יבינו סוף סוף שהחירות שלהם, הביטחון שלהם והעתיד שלהם כרוכים זה בזה באופן שאי אפשר להפרידו.
شارك برأيك
מאשליות מסוכנות למציאות מבטיחה