הקונגרס השמיני של פתח: מבחן אחרון שאינו סובל קישוטים

כבר לא ניתן להתייחס לקונגרס השמיני של תנועת פתח כאל אירוע ארגוני שנדחה או כאל אירוע פנימי המנוהל בשפת האיזונים המקובלת. אנו עומדים בפני רגע של חשבון נפש היסטורי עבור תנועה שמעולם לא הייתה רק ארגון פוליטי, אלא הביטוי הרחב ביותר לרצון הלאומי הפלסטיני בשלב המאבק הפעיל והמשפיע ביותר שלו.

היום, פתח אינה נבחנת ביכולתה לקיים קונגרס, אלא ביכולתה לשאול את עצמה את השאלה שנדחתה זמן רב:

האם פתח עדיין תנועה שמובילה עם, או שהיא עסוקה זמן רב בניהול עצמה?

זו אינה נוסחה רטורית, זו כל הבעיה.

הסכנה אינה בכישלון הקונגרס, אלא בהצלחתו הפורמלית, שייראה מאורגן ומאוזן כלפי חוץ, בעוד שהמשבר נשאר בעינו לעומק. הבעיה אינה עוד בקיומו, אלא בשאלה אם הוא ישבור את המעגל הסגור שבו התנהלה התנועה במשך שנים, או שישחזר אותו בצורה אלגנטית יותר.

תחנה זו מגיעה כאשר הפרויקט הלאומי הפלסטיני עובר את אחד הרגעים הקשים ביותר שלו: כיבוש שמתפשט ללא מחיר מספק, אופק פוליטי סגור, מערכת אזורית שמתעצבת מחדש על חשבון סדרי העדיפויות הפלסטיניים, ופילוג פנימי ששחק את המהות לפני ששחק את המוסדות, עד שהרעיון הלאומי מתרוקן מתוכנו בהדרגה, לא במכה אחת, אלא בשחיקה שקטה ומתמשכת.

אך, עם כל הסכנה הזו, השאלה שאין לברוח ממנה היא: מה קרה בתוך התנועה עצמה?

מה שקרה אינו פרט ארגוני חולף, אלא תהליך שחיקה איטי שפגע בחיוניות, החליש את היעילות, והרחיב את הפער בין ההנהגה לבסיס, בין השיח לאנשים, ובין היסטוריית התנועה לתדמיתה הנוכחית בתודעה הציבורית.

הבעיה אינה עוד בהיעדר שפה, אלא בערעור האמינות. והשאלה אינה עוד: מה פתח אומרת? אלא: כמה נשאר ברחוב שמאמין שמה שפתח אומרת יהפוך למעשה?

בכל מחזור ארגוני מועלה הסיסמה "התחדשות", אך הניסיון הוכיח שהמילה לבדה אינה מספיקה. התחדשות אינה הכנסת שמות, שיפור ההפקה, או סבב תפקידים, אלא הגדרה מחדש של היחסים עם החברה, עם הפעילים, ועם רעיון ההחלטה עצמו. וכל שינוי שאינו נוגע לכללי העבודה, לא רק לפנים, יישאר שינוי קוסמטי, יהיה רועש ככל שיהיה.

ומטבע הדברים, הקונגרס יהיה זירה לסידור מחדש של מאזני הכוחות, אך הסכנה היא שזה יהפוך למאבק על עמדות ללא פרויקט, ולקרב על נתחים ללא חזון. פתח אינה זקוקה להחלפת אנשים בתוך המשוואה הישנה, אלא לבחינה מחדש של המשוואה עצמה: כיצד מתקבלת ההחלטה? מי מייצג את מי? ואיזו לגיטימציה מספיקה בעידן שבו הלגיטימציה הארגונית לבדה אינה מספיקה ללא לגיטימציה של הישגים וקרבה לאנשים?

הרחוב הפלסטיני אינו צופה מהצד. הוא הצד שישפוט בפועל את הקונגרס בשאלה פשוטה וחד משמעית: האם משהו השתנה?

האנשים אינם רוצים שיח חדש, אלא התנהגות שונה, יכולת לקחת אחריות, ונכונות להודות בטעויות לפני שמדברים על הישגים. וכל קונגרס שאינו משאיר חותם מחוץ לאולמות יישאר אירוע ארגוני חסר ערך פוליטי, יהיה גדול ככל שיהיה.

ובלב הרגע הזה, בולטת שאלת האסירים כמבחן מוסרי שאין לדחותו. האסירים אינם סמל שנקרא אליו, אלא קנה מידה ליושר התנועה עם עצמה. ייצוגם הפעיל אינו תוספת פורמלית, אלא תזכורת לכך שמי ששילמו את מחיר החירות צריכים להיות שותפים בהתגברות על המשבר, ולא עדים לו.

אך המבחן האמיתי מתחיל לאחר הקונגרס:

האם התוצאות יהפכו להחלטות?

האם ייפתחו נתיבים חדשים?

האם ייסגר הפער עם החברה?

או שנעמוד בפני שחזור של אותה סצנה בהפקה טובה יותר?

הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות אינו שהקונגרס ייכשל, אלא שהוא יצליח לשכנע אותנו שהוא הצליח, בעוד שהכל נשאר במקומו. כי חלק מהקונגרסים אינם מייצרים פתרונות, אלא מייצרים אשליה נוחה של קיום פתרונות.

הקונגרס השמיני אינו תחנה רגילה, אלא מבחן אחרון לרצינותה של פתח בהתמודדות עם עצמה. או שיהיה נקודת מפנה שתחזיר לתנועה את משמעותה ותפקידה, או רגע של קיבוע מסלול נסיגה שאינו יכול להימשך עוד.

בפוליטיקה, לא מספיק שיהיה לך עבר גדול כדי להבטיח עתיד ראוי,

כי ההיסטוריה אינה מעניקה הזדמנויות לאין סוף.

השאלה אינה: מי ינצח בתוך הקונגרס?

אלא: מה יישאר מפתח אחריו, אם לא ינצח בו היגיון הביקורת על העקשנות, והיגיון החזון על היגיון הנתחים?

ואם זה לא יקרה, לא נעמוד בפני הקונגרס שכולם קיוו לו, אלא בפני תחנה שתקבע את חוסר האונים, תשחזר את הריק, ותעניק למשבר חיים ארוכים יותר ממה שהוא יכול לשאת.