המלחמה המתנהלת נגד איראן אינה מתנהלת עוד לפי הכללים המסורתיים שקדמו להתנקשות במנהיג העליון עלי ח'אמנאי. אירוע זה לא היה רק מכה צבאית איכותית, אלא רגע מכונן שהעביר את הסכסוך מרמת שיקום ההרתעה לרמת שבירת המערכת בסמלה הריבוני והאידיאולוגי העליון. עם שינוי רדיקלי זה, רף העימות עלה לרמה שאינה מאפשרת עוד חזרה להיגיון של מסרים טקטיים הדדיים.
לפני ההתנקשות הזו, התמונה נקראה כהצטלבות בין נטייתו הקונפליקטואלית של דונלד טראמפ, המשתמש בכוח כדי לכפות עסקאות גדולות, לבין הצורך של בנימין נתניהו לשקם את תדמית ההרתעה הישראלית המעורערת מאז השבעה באוקטובר. המכות נתפסו ככלי לחץ בתוך משוואת הסלמה ניתנת לשליטה, אך פגיעה בראש המערכת הפכה את המאבק למאבק הישרדותי שאינו מקבל חלוקה לשניים.
נפילתו של ח'אמנאי לא ייצגה היעדרות של מנהיג צבאי חולף, אלא היעדרות של הסמכות הדתית והפוליטית ששימשה כעמוד השדרה של המשטר האיראני במשך עשורים רבים. השפעת אירוע זה מתרחבת למיליוני מוסלמים הרואים בוולי פקיה סמל דתי, מה שהופך את הפגיעה בו לעלבון סמלי החורג מגבולות פוליטיים ופוגע במבנה הסמלי של הזהות האסלאמית מול מה שמתואר כפראות אמריקאית וציונית.
ההתנקשות פגעה במבנה הסמלי של המשטר האיראני באופן קטלני, שכן האיש היה הציר סביבו נסובה לגיטימיות המדינה והמשכיותה. כאשר סמל זה נפגע, התגובה אינה רק חישובים קרים של הפסדים ורווחים, אלא הופכת להגנה נואשת על הקיום עצמו כדי להוכיח שהמשטר לא נשבר וכי לדמו של המנהיג יהיו מחירים יקרים וחסרי תקדים.
בהקשר נפיץ זה, חישובי טראמפ ונתניהו מצטלבים באופן מסוכן יותר ויותר, שכן שניהם מאמינים ששבירת התקרה היא הדרך הקצרה ביותר לכפות מציאות גיאופוליטית חדשה. טראמפ, עם פילוסופיית המשא ומתן שלו מתוך עמדת כוח מוחלטת, רואה במכה אמצעי להגדרת מחדש של האיזון עם טהראן, בעוד נתניהו רואה בה הזדמנות היסטורית להפוך את מסלולו מראש ממשלה במשבר למנהיג שהנחית את המכה הקטלנית על יריבו האסטרטגי.
אך מה שנראה ברגע קבלת ההחלטה כשיא ההכרעה, הפך במהרה לשער להסלמה כוללת ובלתי מבוקרת, שכן למשטר שנפגע בליבו אין את מותרות התגובה המוגבלת. כל תגובה חלשה תפורש כחולשה או תחילת קריסה, ולכן טהראן פנתה להסלמה רחבה שמטרתה העיקרית היא להחזיר את היוקרה האבודה ולבסס את נוכחותה ככוח אזורי שאי אפשר לעקוף.
המלחמה יצאה למעשה מההיגיון של ניהול סכסוכים מסורתי ונכנסה להיגיון של ניהול כאוס כולל, כאשר המעבר להרגעה הפך למורכב ביותר. כל צד במשוואה זו הפך לשבוי של תדמיתו בפני הציבור שלו; לא טראמפ יכול לסגת לאחר מכה בסדר גודל כזה, ולא איראן יכולה לקבל מציאות המציגה אותה כשבורה המסתפקת בתגובות סמליות שאינן עולות לרמת האירוע.
האירוניה טמונה בכך שהדמיון האישי בין טראמפ לנתניהו בהערצת דמותו של האיש החזק עלול לדחוף את האזור למרוץ הסלמה פרוע. מלחמה, בניגוד לעסקאות מסחריות, אינה מסתיימת תמיד בנקודות שקובעים יוצריה, אלא מסתעפת לנתיבים בלתי צפויים וכופה את קצבה שלה על כולם, מה שהופך את תוצאותיה לפתוחות לכל האפשרויות הקטסטרופליות.
ההתנקשות בח'אמנאי עיצבה מחדש את הנוף האזורי כולו, והפכה את העימות מסכסוך גבולות והרתעה למאבק הנוגע למהות המשטרים ולתדמיתם בפני עמיהם. האזור עומד היום בפני משוואה מסוכנת ביותר, כאשר המכה המרבית הולידה תגובה מרבית, ובין ברית האש ונקמת הקיום נקבע עתיד המזרח התיכון שעשוי לצאת עם מפות חדשות לחלוטין.
מנגד, בולטת הזירה הערבית הרשמית כגוש חסר אונים המסתפק בעמדת צופה המקבל מכות ומשאביו מנוצלים במלחמות של אחרים. חוסר אונים זה מתבטא בהיעדר כל תפקיד פעיל או השפעה אמיתית על מהלך האירועים, ואף חלק מהעמדות הרשמיות נראות כשותפות לדבר עבירה באמצעות שתיקה או הסתפקות בהצהרות כלליות הקוראות לאיפוק בזמן שהאזור בוער.
המונחים של שחרור פלסטין נעלמו מהלקסיקון הפוליטי הרשמי, ובמקומם הופיעו ביטויים עמומים הקוראים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום והפחתת הסלמה. שינוי זה בשיח משקף מצב של ניכור מהסוגיות המרכזיות, כאשר כל מי שמנסה להתנגד לכיבוש נרדף ומופלה, באירוניה היסטורית המשקפת את גודל השבר במערכת הערבית הרשמית.
הסכסוך הנוכחי אינו נוגע רק למי שיש לו את הכוח הצבאי הגדול ביותר, אלא למי שיש לו את היכולת לשאת את העלות הגבוהה של הליכה בדרך העימות עד סופה. ובעוד המעצמות הגדולות עסוקות בשרטוט תווי המערכת האזורית החדשה בדם ואש, העמים נשארים הקורבן הראשון של שינויים אלה שעלולים להותיר פצעים עמוקים שקשה לרפא במשך עשורים ארוכים.
האסטרטגיה האיראנית בשלב הבא תתמקד בבנייה מחדש של חומת ההרתעה שנהרסה על ידי פגיעה בראש הפירמידה, מה שאומר שהתגובות עשויות שלא להצטמצם לגאוגרפיה הישראלית אלא עשויות להתפשט ולפגוע באינטרסים אמריקאים באזור. הסלמה שיטתית זו נועדה להעביר מסר ברור לפיו מחיר הפגיעה בסמלים ריבוניים יהיה יקר יותר ממה שקובעי המדיניות בוושינגטון או בתל אביב מדמיינים.
לסיכום, המזרח התיכון עומד היום על סף שינוי היסטורי שעלול להוביל או להיווצרות מאזני כוחות חדשים או לשקיעת האזור במערבולת של אלימות פתוחה. היעדר פרויקט ערבי מאוחד הופך את זירות האזור לשדות לחיסול חשבונות בינלאומיים, מה שמציב את עתיד הדורות הבאים בסכנה בתוך מאבק הרצונות הקיומיים בין הכוחות האזוריים והבינלאומיים.
ההתנקשות בח'אמנאי לא הייתה פרק חולף, אלא רגע שהפך את הסכסוך מניסיון לשרטט מחדש את ההרתעה לעימות הנוגע למהות המשטרים ולתדמיתם.
شارك برأيك
ההתנקשות בח'אמנאי: רעידת אדמה אסטרטגית המגדירה מחדש את העימות בין וושינגטון לטהראן