ישראל כופה את ריבונותה הביטחונית על הגדה המערבית.. חלופה זולה יותר מסיפוח ישיר

ישראל כבר לא צריכה להכריז על סיפוח הגדה המערבית הכבושה כדי לכפות עליה את שליטתה. הרחק מחוקים והחלטות רשמיות, נוצרת בשטח משוואה חדשה שמסיימת את הסכסוך בפועל על ידי הכרעה בשטח, בהתבסס על תפיסת "הריבונות הביטחונית" כחלופה זולה יותר מסיפוח ישיר.

גישה זו היוותה את לב הדיון בפרק התוכנית "מסלול האירועים", שם היה ברור כי המתרחש בגדה אינו הסלמה זמנית, אלא מסלול אסטרטגי השואף להכריע את הסכסוך באופן יסודי, על ידי פירוק התנאים להקמת מדינה פלסטינית במקום להסתפק בניהול הסכסוך עמה.

מאז הקמת ממשלת הימין הקיצוני בסוף 2022, הואצו השינויים בשטח בגדה, באופן המרמז שישראל מנצלת את הרגע האזורי והבינלאומי כדי לכפות מציאות שקשה לסגת ממנה, תוך ניצול העיסוק העולמי במלחמת עזה ושינוי סדרי העדיפויות של וושינגטון.

בהקשר זה, האקדמאי והמומחה לענייני ישראל, ד"ר מוהנד מוסטפא, סבור כי "הכרעה" אינה עוד סיסמה אידיאולוגית, אלא תוכנית רב-שלבית המתחילה בביטול כל בסיס פוליטי או גיאוגרפי המאפשר הקמת ישות פלסטינית עצמאית, עוד לפני הגעה לסיפוח.

על פי תפיסה זו, השליטה הביטחונית אינה עוד אמצעי זהירות בלבד, אלא הופכת לחלופה מלאה ל"ריבונות משפטית", כאשר ישראל כופה את סמכותה על הקרקע, הגבולות, התנועה והמשאבים, מבלי לשאת בהתחייבויות המדינה המספחת או בהשלכותיה המשפטיות הבינלאומיות.

מה שמייחד את השלב הנוכחי, כפי שעולה מהניתוח, הוא הכנסת גורם חדש למערכת השליטה, המתבטא במיליציות מתנחלים חמושות הפועלות תחת חסות שלטון הכיבוש, וממלאות תפקיד כפול: ביצוע "העבודה המלוכלכת" בשטח, ומתן כיסוי הכחשה למוסד הרשמי.

התערבות זו בין הצבא למתנחלים, כפי שמסביר מוסטפא, אינה ניתנת להפרדה מתפיסת הריבונות הביטחונית, שכן המיליציות הופכות לחלק מכלי השלטון, ולא לקבוצות פורעות חוק, תחת הגנה פוליטית, משפטית וביטחונית שיטתית.

מסלולים לוחצים

מנגד, החיים היומיומיים בגדה נקראים כהשתקפות ישירה של מדיניות זו, כאשר שלושה מסלולים לוחצים מצטלבים: התרחבות התנחלויות אלימה, חנק כלכלי מתגבר, והגבלה כוללת של התנועה, מה שהופך את הקיום הפלסטיני עצמו למבחן מתמיד.

פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ביר זית, ד"ר רסאן אל-חטיב, מציין כי המטרה אינה מוגבלת לשליטה, אלא חורגת מכך להפיכת החיים ל"בלתי נסבלים", באופן שדוחף את הפלסטינים בהדרגה לחשוב על הגירה, במה שדומה לעקירה איטית שאינה דורשת החלטות רשמיות.

אולם מסלול זה, כפי שמציין אל-חטיב, מתנגש עד כה בהיאחזות חברתית בולטת בקרקע, במיוחד באזורים הכפריים המקיפים את ההתנחלויות, שם קשרי המשפחה והסולידריות הקהילתית ממלאים תפקיד של קו הגנה אחרון מול זחילה ההתנחלויות.

אך עמידה זו, למרות חשיבותה, אינה משנה את העובדה שישראל פועלת בגדה המערבית כאזור הנתון לריבונותה המלאה, מה שהופך את הדיון סביב "הסיפוח" קרוב יותר לוויכוח מילולי, כל עוד המעשים בשטח חרגו ממשמעותו הפוליטית.

מנקודת מבט זו, אל-חטיב סבור כי בחינת ההתנהגות הישראלית מדויקת יותר מהסתפקות במעקב אחר הצהרות, שכן דפוס השליטה הנוכחי אינו שונה בהרבה – ממה שהיה יכול להיות במקרה של סיפוח מוכרז – במהותו, אלא רק בצורתו.

הבולט הוא ששינוי זה אינו מתרחש בנפרד מהעמדה האמריקאית, כאשר בולטת הבחנה בין מניעת סיפוח מלא באמצעות חקיקה, לבין התעלמות ממעשי סיפוח הדרגתיים, מה שפותח בפני ישראל את הדרך להמשיך באסטרטגיה שלה ללא התנגשות ישירה עם וושינגטון.

העמדה האמריקאית

הפקיד לשעבר במשרד החוץ האמריקאי, ד"ר תומאס ווריק, מתאר גישה זו כ"היעדר אור אדום" יותר מאשר אור ירוק מפורש, ומסביר שממשל טראמפ מתמקד במניעת צעד דרמטי אחד, ומתעלם מהצטברות הצעדים הקטנים.

גישה זו, כפי שמזהיר ווריק, מעניקה לישראל מרחב רחב לכפות מציאות יומיומית שאינה מצריכה תגובות אמריקאיות חריפות, במיוחד לאור עיסוק הממשל בתיקי עזה, איראן, סוריה ולבנון, מה שדוחף את הגדה לתחתית סולם סדרי העדיפויות.

בהקשר הפלסטיני, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת חברון, ד"ר בילאל אל-שובקי, סבור כי ההסתמכות על העמדה האמריקאית בלבד כרוכה במידה רבה של אשליה, במיוחד לאור ניסיון ארוך של הצהרות שאינן מתורגמות ללחצים ממשיים.

אל-שובקי סבור שישראל פועלת מתוך אמונה ביכולתה להכריע את הסכסוך, תוך ניצול חוסר האיזון בכוחות והתמיכה האמריקאית, מה שמחייב, מבחינה פלסטינית, גיבוש מטרה נגדית שאינה מבוססת על הכרעה, אלא על מניעתה וסיכולה.

מטרה זו, על פי ניתוחו, אינה ניתנת להשגה ללא בנייה מחדש של העמדה הפלסטינית מבית, באמצעות סיום הפילוג, חידוש המוסדות, והפעלת אש"ף, כגוף ייצוגי החורג ממגבלות הרשות הפלסטינית ותפקידה המנהלי.

מנגד, ישראל עוקבת אחר הרשות הפלסטינית כישות הניתנת לצמצום או לסיום, עם העדפה להשאיר אותה בפורמט מנוטרל פוליטית, המטפל בעניינים אזרחיים מבלי להוות כותרת לפרויקט לאומי מתחרה.

תרחיש זה, כפי שרואה אותו מוסטפא, תואם לחלוטין את ההיגיון של "הריבונות הביטחונית", כאשר חיי הפלסטינים מנוהלים מבלי להכיר בזכותם לריבונות, והרשות משמשת ככלי שליטה ולא כשותף פוליטי.