מדינה ללא מלחמה: מדוע הימין הישראלי חושש מהרשות הפלסטינית יותר משהוא חושש מהכאוס?

בסיפור הפוליטי הישראלי, ובמיוחד בקרב הימין, מוצג הסכסוך עם הפלסטינים כסכסוך ביטחוני עם ישות אלימה או כאוטית שאין אפשרות לחיות איתה. אולם קריאה מעמיקה יותר של המדיניות הישראלית חושפת פרדוקס יסודי: הסכנה האמיתית העומדת בפני הימין הישראלי אינה טמונה בפלסטיני המזוין, אלא בפלסטיני המאורגן, השקט והמסוגל לפעול במסגרת כללי הפוליטיקה הבינלאומית.

הישות שאינה מנופפת בנשק אלא בלגיטימיות, ואינה מאיימת בטילים אלא בתיקים משפטיים והכרה בינלאומית, מייצגת איום אסטרטגי מסוג שונה. קיומה של רשות פלסטינית “שלווית”, אפילו בגבולותיה המינימליים, המסוגלת לנהל את ענייני התושבים ולבנות מוסדות, שומר על רעיון המדינה הפלסטינית חי וניתן להתפתחות הדרגתית דרך המשפט הבינלאומי והחלטות האו"ם. מסלול זה אינו דורש מלחמה, ואינו מניח תבוסה צבאית לישראל, וזה עומד בסתירה מוחלטת לתפיסת הימין לעתיד “ארץ ישראל השלמה”.

מכאן, הימין הישראלי אינו פועל להפלת הרשות הפלסטינית לחלוטין, אך גם אינו מאפשר לה להצליח. המדיניות המקובלת היא לשמור אותה במצב ביניים רופף: קיימת מבחינה מנהלית, נעדרת מבחינה ריבונית; אחראית על התושבים, אך ללא שליטה אמיתית על הקרקע או המשאבים. באזור האפור הזה, הופכת הרשות מפרויקט לאומי מעברי לכלי ניהול אוכלוסין, בעוד שהפוליטיקה מתרוקנת מתוכנה וכל אפשרות לפתרון ממשי מושעית.

הריקנות המנוהלת הזו מאפשרת לישראל להאיץ את הפרויקט האמיתי שלה על הקרקע: הרחבת ההתנחלויות, חיתוך הגיאוגרפיה וכפיית עובדות דמוגרפיות ההופכות כל דיון עתידי על מדינה פלסטינית רציפה וברת קיימא לדבר כמעט בלתי אפשרי. זו אינה מדיניות לפתרון הסכסוך, אלא מדיניות ניהול לטווח ארוך שלו, המבוססת על הקפאת המסלול הפוליטי מול האצת השליטה בשטח, והפיכת רעיון האוטונומיה לניהול עירוני מורחב ללא אופק לאומי.

במשוואה זו, עזה ממלאת תפקיד פונקציונלי בעל חשיבות רבה. היא מוצגת בשיח הישראלי לעולם כמודל אזהרה: כך זה נראה כשמשאירים את הפלסטינים לשלוט בעצמם. המצור, ההרס והמלחמות החוזרות משמשים לחיזוק סיפור המציין שכל ריבונות פלסטינית תוביל בהכרח לאלימות ולאי-יציבות. לעומת זאת, לא מרשים לגדה המערבית להציג מודל הפוך: ישות שקטה, מאורגנת וברת קיימא. עזה מוקפת צבאית, והגדה מעוצבת פוליטית, כך שלא משאירים את הראשונה לחיות, ולא מאפשרים לשנייה להפוך למדינה.

אולם השימוש הפונקציונלי הזה בעזה אינו פועל באותו כיוון לטווח הארוך. עם חזרת המלחמות וחסימת האופק, המודל העזתי כבר לא משמש רק להפחדת העולם, אלא הפך גם לחומר לביקורת בתוך החברה הפלסטינית עצמה. עם הזמן, החל מגזר הולך וגדל של פלסטינים לחשוב מחדש על צורת הישות הפוליטית האפשרית, ועל עלות האפשרויות השונות.

בהקשר זה, לקח מודל הרשות הפלסטינית “השלווה”, למרות כל חולשתה וכישלונותיה, מקום הולך וגדל במחשבות האנשים בפלסטין. לא כמודל אידיאלי או סופי, אלא כניגוד למצב ההרס התמידי והמלחמה הפתוחה. ההשוואה היומית בין מציאות עזה המוקפת והמסויטת, ומציאות הגדה המנוהלת יחסית, דחפה רבים לשאול על ערך היציבות, אפילו אם היא חסרה, ועל האפשרות לפתח אותה פוליטית במקום להיות כפופים ללא הרף להיגיון ההתמודדות הפתוחה.

וכאן בדיוק טמון החשש האמיתי של הימין הישראלי. סכנת הרשות הפלסטינית אינה מוגבלת להכרה בינלאומית או מוסדות קיימים, אלא בסבירות שתתפתח עם הזמן לרעיון מקובל פופולרית כנקודת מוצא לבניית מדינה ללא מלחמה. מדינה הגדלה לאט, דרך הזמן והלגיטימיות, לא דרך הקרב המכריע. סוג זה של מדינה הוא מה שהימין לא יודע כיצד להתמודד איתו.

במובן זה, ניתן לומר שמה שניסו הקיצוניות הישראלית והפלסטינית לבנות בשנים האחרונות החל להתהפך על יוצריו. הקיצוניות הישראלית שהימרה על פירוק הפרויקט הלאומי הפלסטיני דרך המצור והפיצול, תרמה שלא ברצונה לשמירה על רעיון המדינה חי, אך בצורה שקטה יותר וקלה יותר לשיווק בינלאומי. לעומת זאת, הקיצוניות הפלסטינית שהימרה על כפיית המשוואה בכוח צבאי הציגה עם הזמן מודל שתשל את החברה יותר משתשל את היריב, ודחפה מגזרים רחבים לחפש חלופות פחות יקרות ויותר ברות קיימא.

התוצאה המתגלה היום אינה משרתת את האידיאולוגיות הקיצוניות במידה שווה לחשיפת גבולותיהן. ניהול הסכסוך בכוח או בהנדסה כפויה של המציאות לא סיים את הסוגיה הפלסטינית, אלא הציג אותה מחדש בכלים שונים: התודעה העממית, הלגיטימיות הבינלאומית והזמן הארוך. ובמסלול זה, ייתכן שהמדינה הפלסטינית שהימין הישראלי חושש ממנה יותר היא זו הנולדת מהסבלנות, לא מהמלחמה.