האם קיים רוב מוסרי בישראל?

לפי כמעט כל סקרי דעת הקהל בישראל, עד 80% מהישראלים רוצים שהמלחמה בעזה תסתיים ושכל החטופים הישראלים יוחזרו הביתה. רוב גדול זה מתקיים מתוך ידיעה שסיום המלחמה פירושו שחמאס עשוי להישאר השלטון בעזה. רוב הישראלים מבינים שעסקה עם חמאס לסיום המלחמה והשבת החטופים כוללת גם שחרור של אלפי אסירים פלסטינים, בהם כ-200 שנידונו למאסרי עולם על רצח ישראלים. לאחר 22 חודשי מלחמה, רוב הישראלים רוצים לשים לה סוף. אבל עד כמה הדרישה לסיים את המלחמה נובעת ממניע מוסרי? האם הישראלים עדיין מאמינים שצה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם"? האם הישראלים מאמינים שאין רעב בעזה שנגרם על ידי ישראל? האם הם מאמינים שישראל חפה מביצוע פשעי מלחמה בעזה? פשעים נגד האנושות? רצח עם? האם הם מאמינים שישראל גם איננה מבצעת פשעי מלחמה בגדה, שם היא למעשה מנהלת סיפוח דה-פקטו – בניגוד מפורש לחוק הבינלאומי? האם הישראלים בכלל מתייחסים לחוק הבינלאומי? האם הם מבינים שכל מה שנעשה על ידי ממשלת ישראל וצבאה נעשה בשמם ובאחריותם?

הישראלים החזיקו תמיד בהערכה עצמית גבוהה כלפי מדינתם וכלפי עצמם. הישגי ישראל מאז הקמתה ב-1948 הם לא פחות מנס. יש הרבה דברים להתגאות בהם כישראלים: תחיית השפה העברית, פיתוח תרבות עברית ישראלית תוססת – במוזיקה, בתיאטרון, בספרות ובמטבח; הפיכתה של ישראל לענקית היי-טק עם כלכלה משגשגת (ברמה המאקרו-כלכלית). ישראל גם נהנתה במשך שנים רבות מדמוקרטיה ליברלית חיה ותוססת – בעיקר עבור רוב ה-80% היהודי, הרבה פחות עבור המיעוט ה-20% הערבי-פלסטיני. העוצמה הצבאית של ישראל היא מקור גאווה גדול נוסף. ישראל טיפחה מיתוסים לאומיים רבים שהפכו לחלק מהאתוס – "המעטים מול הרבים", "החלשים מול החזקים", "המוסריים מול הלא-מוסריים", ו"אנחנו לעולם לא משאירים איש מאחור". בפועל, ישראל חזקה – חזקה בהרבה מכל אויביה גם יחד. אבל ישראל כן משאירה אנשים מאחור – חיילים וגם אזרחים. היא הפקירה את אזרחיה ואת גבולה ב-7 באוקטובר 2023. אין דבר כזה "צבא מוסרי", ובואו נודה באמת – קשה מאוד למצוא שמץ של מוסריות במה שישראל עושה בעזה ב-22 החודשים האחרונים. אנחנו כבר לא "החלשים מול החזקים", והשאלה אם אנחנו עדיין "המוסריים מול הלא-מוסריים" חייבת להישאל ברצינות רבה.

היום ישראל מואשמתכאחראית לרעב בעזה על ידIPC – מערכת הסיווג המשולבת לביטחון תזונתי, הגוף הבכיר ביותר של האו"ם לנושא רעב ורעב-המוני. לפי דו"ח ה-IPC, יותר מחצי מיליון בני אדם בעזה חיים בתנאים קטסטרופליים של רעב, מחסור ומוות. עוד 1.07 מיליון (54%) נמצאים במצב חירום (שלב 4), ו-396 אלף (20%) במשבר (שלב 3). ישראל כמובן דוחה את הדו"ח, מכנה אותו שקר ואנטישמי, אך אין כל סיבה להאמין לכינוים הללו של ישראל. אם ישראל רוצה להוכיח שהדו"ח שקרי, כל שעליה לעשות הוא לפתוח את גבולות עזה לעיתונאים בינלאומיים – לא כמלווים לצבא, אלא עם חופש תנועה מלא – כדי שיביאו את העובדות והתמונות. רק כך תוכל האמת לצאת לאור.

מה שישראל וצה"ל עושים בעזה נעשה גם בשמי – מפני שאני אזרח ישראלי. וכיוון שאני מתנגד באופן מוחלט למעשיה של ישראל בשמי, יש לי אחריות וחובה לקרוא לדברים בשמם: פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם. ישראל לא עושה בעזה מה שהנאצים עשו ליהודים בשואה, והגדרת רצח עם אינה תלויה במספר ההרוגים. אבל יש יותר מ-60 אלף הרוגים בעזה – רובם אינם לוחמים, אלא נשים, ילדים וזקנים. ישראל החריבה ערים שלמות – חאן יונס, רפיח, בית לאהיא, בית חנון, וכעת גם את עזה העיר, ג'באליה, נוסיראת, דיר אל-בלח ועוד. עזה הפכה לבלתי ראויה למגורי אדם עבור יותר מ-2.2 מיליון תושביה. תשתיותיה הושמדו: כבישים, חשמל, מים וביוב; מרבית בתי הספר, האוניברסיטאות, בתי המשפט, בתי החולים, המסגדים והכנסיות נהרסו. למעלה משני מיליון בני אדם חיים היום באוהלים או בבתים הרוסים למחצה. זהו פצצת זמן הומניטרית שעומדת להתפוצץ.

נראה שרוב הישראלים אינם רוצים לדעת זאת. אינם רוצים לשמוע, ובוודאי לא לראות. התקשורת הישראלית המרכזית ברובה שותפה למעשי הממשלה והצבא – בהכחשה, בצנזורה עצמית ובהוראות ישירות של עורכים ובעלי מדיה שלא להראות, לא לדווח ולכנות כל ביקורת "שקרים" ו"אנטישמיות". ישראל הופכת – או כבר הפכה – למדינה השנואה ביותר בעולם. התגובה האינסטינקטיבית ש"הכול אנטישמיות" מאפשרת לממשלה ולציבור להדחיק ביקורת לגיטימית. נכון, יש אנטישמים בקרב המבקרים, אך כמעט כל הביקורת על ישראל מוצדקת ואינה אנטישמית.

כאשר ראש ממשלת אוסטרליה מנע ויזה מח"כ שמחה רוטמן – זה לא היה קשור לאנטישמיות, אלא מפני שהוזמן על ידי ארגון יהוידקיצוני שמרבית יהודי אוסטרליה מתנגדים לו. כאשר נשיא צרפת מקרון הודיע שיכיר במדינת פלסטין, הוא כונה "אנטישמי". זה שקר. מקרון עשה רבות למען החטופים הישראלים יותר מרוב שרי הממשלה שלנו. הוא עזר לישראל במלחמה מול איראן, והוא כיבד את זכר היהודים הצרפתים שנרצחו ב-7 באוקטובר בכבוד וברגישות.

אם יש רוב מוסרי בישראל – ואני רוצה להאמין שיש – זה הזמן להפסיק להיות "הרוב המוסרי השותק". לא די להפגין למען החטופים. זה חשוב מאוד, אך לא מספיק. אנו, הרוב המוסרי בישראל, מחויבים לעצמנו, לעם שלנו, למורשתנו כיהודים ולעתידנו כישראלים – לעצור את המלחמה בעזה ולהפיל את הממשלה. איננו יכולים עוד לעמוד מנגד מול פשעי המלחמה שצבאנו מבצע. קשה לנו לראות את חיילינו כמשהו שאינו גיבורים, אך דווקא עכשיו עלינו לומר להם: הגבורה הנדרשת מכם היא להכיר בדגל השחור המתנוסס מעל מעשינו בעזה – הדגל המסמל את אי-החוקיות ואת חוסר המוסריות של פעולותינו. אותו דגל שחור מתנוסס גם מעל הפשעים שמבצעת ישראל בגדה – גירוש קהילות פלסטיניות בבקעת הירדן ובהר חברון, המשך הבנייה בהתנחלויות והגזלה של אדמות פלסטיניות.

אם לא נעשה הכול לעצור את המלחמה, הרי שאנו שותפים למה שישראל עושה בעזה ובגדה. הכתם הזה ידבק בנו לשנים רבות. מורשת נתניהו תיזקף לזכותו כגרוע שבמנהיגי העם היהודי מאז ומעולם. אך מורשת זו תדבק גם בכולנו, והתקופה הזו תסומן כ"העידן האפל של ישראל". יש בידינו לשנות זאת. התנהגותנו כאזרחים עכשיו תקבע את גבולות המוסריות והאנושיות שלנו. נוכל להמשיך לשתוק – או שכל אחד ואחת מאיתנו, בדרכו, יפעל כדי להציל את נשמתנו כעם ואת מדינתנו ממנהיגיה.