הכלכלה הפלסטינית מקריסה כלכלית לחשיפה פוליטית

מרואן אמיל טובסי

הכלכלה הפלסטינית כבר אינה על סף קריסה, כפי שחשבנו בעבר. אלא, היא למעשה חצתה את הגבול, ונפלה לתהום של קריסה מבנית עמוקה, כפי שאושר על ידי דו"ח של הבנק העולמי שפורסם לפני מספר ימים, בסוף יוני 2025. הדו"ח, שחרג מהתיאור הטכני הרגיל, הציע אבחנה חדה וישירה של הפגיעות הפוליטית והכלכלית הפוקדת את הרשות הלאומית הפלסטינית, והזהיר מפני קריסה של מערכת שלמה, ולא רק משבר חולף בניהול כספי ציבור.
יחס החוב הציבורי עלה ל-86% מהתמ"ג עד סוף שנת 2024, עם ציפיות לעלות על 96% תוך שנתיים. עם זאת, מה שמדאיג יותר מנתון זה עצמו הוא שיותר ממחצית מחוב זה הוא חובות מצטברים, הכוללים משכורות שלא שולמו לעובדי הרשות הפלסטינית, דמי חבר לבתי חולים, חברות תרופות ואחרים, והתחייבויות שלא שולמו לקרן הפנסיה ולמגזר הפרטי, שהסתכמו בכ-6 מיליארד דולר בסך הכל, על פי דו"ח הבנק העולמי הנ"ל. חשיפה זו אינה רק מצביעה על חוסר איזון נזילות; היא גם משקפת כשל מבני במודל פוליטי-כלכלי המבוסס על ניהול משברים באמצעות העברה והלוואות, ולא על תכנון וריבונות לאומית, שאינם זמינים עקב הכיבוש המתמשך וסירובו לכבד את כל ההסכמים.
הרשות הלאומית הפלסטינית, אשר צמחה תחת משוואה פוליטית פגומה ותחת מדיניות הכיבוש לערעור מעמדה ותפקידה, הפכה לישות מדולדלת, הלווה מבנקים מקומיים כדי לשלם משכורות וצוברת חובות על חשבון האזרחים והעתיד, ומאיימת על יציבות מערכת הבנקאות כולה. לעומת זאת, הרשות הלאומית הפלסטינית חסרה כלים ממשיים לפעולה, לא ברמת המדיניות הכלכלית ולא ברמת קבלת ההחלטות הפוליטיות, לאור הכיבוש וההסלמה בפשעיו, מדיניותו וצעדיו, הפילוג, התלות והיעדר לגיטימציה אלקטורלית עממית לאחר שיישומו נתקע מכמה סיבות במשך שני עשורים.

חשוב לציין כאן כי דו"ח הבנק העולמי עצמו, אשר למרות נתוניו המשמעותיים, לא היה צירוף מקרים בצומת זה, אינו נטול ממד פוליטי. הבנק העולמי, כידוע, אינו ניטרלי לחלוטין; אלא, הוא מייצג כלי במערכת הכלכלית והפוליטית העולמית המונהגת על ידי הגמוניה של ארצות הברית. במובן זה, הוא משקף לעיתים את סדרי העדיפויות של הממשל האמריקאי להמשיך ולשעבד עמים, במקום להיות קול אובייקטיבי לסבלם. כאן, לא ניתן להפריד בין עיתוי פרסום הדו"ח ותוכנו המזעזע לבין מאמץ אמריקאי מתמשך להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית להתחדש בהתאם לדרישות של "רשות מחודשת" בכפוף לתנאי התקופה הנוכחית ובהתאם לסדרי העדיפויות הפוליטיים והביטחוניים של וושינגטון באזור, ולא עם סדר היום לשחרור לאומי שלה.
יתר על כן, לחצים כלכליים אינם מוגבלים למצור ולפיראטיות של כספי סילוק. הם גם מעמיקים על ידי צעדים ישראליים מתמשכים נגד המערכת הפיננסית הפלסטינית. כתוצאה מתלותם של הבנקים הפלסטיניים במערכת הבנקאות הישראלית, ובפרט עקב המדיניות הקיצונית של שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ', מערכת הבנקאות הפלסטינית חווה משבר חמור. הדבר מתבטא בהצטברות שקלים ישראליים בבנקים הפלסטיניים, ובסירובה של ישראל לאפשר העברתם או החלפתם על פי מנגנונים קודמים. הדבר מוביל למצוקת נזילות, משתק את הפעילות הפיננסית ומאיים על יציבות מערכת הבנקאות והכלכלה הפלסטינית כולה.
במקום להתמודד עם אתגרים אלה באמצעות שיח פוליטי וחברתי מאוחד, מכיל ועמיד, הממשלה הפלסטינית נעה לעבר החלטות המנציחות את ניתוקה מהמציאות החברתית והכלכלית ומגבירות את הנטל על האוכלוסייה. הדבר הודגם לאחרונה בהחלטותיה להפחית עסקאות במזומן ולאכוף תשלום באמצעות כרטיסי אשראי בנקאיים, למרות עלייה דרמטית, ובמובנים מסוימים, בלתי מוצדקת במחירים. למרות שמהלכים כאלה עשויים להיות מוצדקים במסגרת המדיניות המוניטרית המפוקחת על ידי הרשות המוניטרית הפלסטינית, בהקשר הפלסטיני הנוכחי שלנו, הם חושפים פגם מבני עמוק. מיליוני פלסטינים, במיוחד באזורים שוליים ועניים, חסרים כרטיסי אשראי, חשבונות בנק או אפילו יכולת ממשית להשתלב במערכת פיננסית פורמלית שכבר שברירית. זה הופך את המדיניות הזו לנחלתם הבלעדית של מעמדות ספציפיים ומבודד חלקים גדולים מהאוכלוסייה אפילו מצורות ההשתתפות הכלכלית הבסיסיות ביותר.
כאן, ניכר ביטוי אחד של משבר המערכת הפוליטית הפלסטינית עצמה, כאשר החלטות גורליות מתקבלות במנותק מצרכי העם ודאגותיו, לעיתים אינן מועילות לסיסמאות של עמידה איתנה והישרדות. כלים טכנוקרטיים מוטלים בהקשר חסר אפילו את המרכיבים הבסיסיים ביותר של ריבונות לאומית בשטח, כפי שתואר על ידי הנשיא קודם לכן, מה שהופך אותה לסמכות ללא סמכות. ההידרדרות הפיננסית היא רק אחת מהתוצאות של היעדר תהליך פוליטי רחב יותר, בהיעדר תפקיד בינלאומי יעיל לסיום הכיבוש ויישום פתרון שתי המדינות, כביכול כרוך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית, אותה הכיבוש שולח והממשל האמריקאי אינו רוצה בפועל. דבר זה הוחמר עוד יותר בהיעדר דין וחשבון, שקיפות והפרדת רשויות, כמו גם הפילוג המתמשך שנגרם עקב ההפיכה והשלכותיה בשנים האחרונות, והחלפת הפרויקט הלאומי ברשת אינטרסים הנשלטת על ידי שיקולים ביטחוניים וכלכליים ונאמנויות פנימיות, או כתוצאה מהופעתם של מרכזי השפעה וקיומן של תוכניות להפרדת הגדה המערבית מעזה, תוך הפרדת עמנו מחזון השחרור הלאומי וצרכיו.
מלחמת ההשמדה, הטיהור האתני, הייהוד, הרחבת ההתנחלויות והסיפוח האחרונה של ישראל, שנתמכה במלואה על ידי ארצות הברית, על רקע שתיקה בינלאומית על רצח העם בעזה והטיהור האתני בגדה המערבית ובירושלים, לא היו תחילתה של הקריסה. אלא, הן היו התפוצצות מחרישת אוזניים של משבר מצטבר שנגרם על ידי המנטליות הקולוניאלית הציונית. הכלכלה בעזה התכווצה ב-83%, וב-17% בגדה המערבית, כאשר האבטלה הגיעה ל-80% ו-33%, וירידה מקיפה במדדי הייצור, הצריכה וההשקעות. אף על פי כן, השיח הרשמי ממשיך לדבר בשפת ניהול משברים ולא בשפת עימות, כאילו אנו חווים משבר זמני הניתן לתיקון, ולא קריסה מבנית מקיפה הדורשת חזון פוליטי וכלכלי מקיף ומשולב.
המלצות ה"רפורמה" של הבנק העולמי נראות טכניות על פני השטח, אך הן מתעלמות מהסביבה הפוליטית שנוצרה על ידי הכיבוש המתמשך של ההתנחלויות ותוכניותיו, מה שהופך את ההמלצות הללו לבלתי ניתנות ליישום או אפילו ללא התחשבות. כיצד ניתן לרפורמה בכלכלה ללא ריבונות? כיצד ניתן לאזן תקציב תחת כיבוש וצעדיו ההסלמה? כיצד ניתן ליישם רפורמות רדיקליות בתוך פילוגים פוליטיים וכיום, בתוך פשעי מלחמה הולכים וגוברים שהפכו את עזה לבלתי ראויה למגורים ואף מאיימים על עקירה, כמו גם ברוב מחנות הגדה המערבית? לאור הטרור הגובר של המתנחלים המכוון לכפרים, חוסר השליטה של הרשות הפלסטינית במעברים ובגבולות על פי החלטה ישראלית, בנוסף למצב של שיתוק מוסדי והיעדר אמון עממי אמיתי?
האמת היא שמה שאנחנו צריכים היום חורג מפתרונות פיננסיים. אנו עומדים בפני משבר פרדיגמה, פרויקט כושל וחסר מבני המחייב חשיבה מחודשת על היחסים בין הרשות הלאומית הפלסטינית (PNA), שהייתה אמורה להפוך למדינה אך מעולם לא עשתה זאת, לבין העם והכלכלה. עלינו גם להגדיר מחדש את תפקידה של הרשות הלאומית הפלסטינית במסגרת יחסיה עם אש"ף כמסגרת התייחסות, אשר בעצמו צריך לחזק את תפקידו ולבצע רפורמה במוסדותיו באמצעות מנגנונים דמוקרטיים. לא ייתכן עוד שהרשות הלאומית תמשיך למלא את תפקיד ה"מעסיק" המשלם משכורות כמודל רנטיר, אשר מסתמך גם על סיוע בינלאומי, אשר, על פי הדו"ח, נעלם או ירד מ-27% מהתמ"ג בשנת 2008 ל-2% בלבד בשנת 2024. סיוע זה, בינתיים, אינו מסוגל להגן אפילו על הזכויות הבסיסיות ביותר, לעודד פיתוח או להגן על עמנו. אנו זקוקים למדיניות לאומית שתשקם את תפיסת ההתנגדות הפוליטית למדינה תחת כיבוש, לא כממשל מקומי, אלא ככלי שחרור עם פרויקט כלכלי של התנגדות.
לא ניתן להשיג זאת ללא שינוי מהותי בסדרי העדיפויות הלאומיים. יש להפנות את התקציב הכללי לטובת בריאות, חינוך, תשתיות ותעשייה, ולא לטובת זכויות יתר ספציפיות או עידוד צריכה ללא ייצור. יש להקים מערכת מס הוגנת שתדרוש מבעלי הכנסה גבוהה ובעלי זכויות יתר לתת דין וחשבון ותחלק מחדש את העושר בצורה הוגנת. יש להפסיק את הצפת השוק ביבוא חסר הבחנה מהכיבוש, ויש ליזום אסטרטגיית התנתקות אמיתית מהכלכלה הישראלית, ללא קשר לעלותה הזמנית. לחלופין, יש לצמצם את יבוא הסחורות בעלות אלטרנטיבה לאומית או כאלה שתורמים רק להרחבת שוק הצריכה על חשבון הייצור.
כל זה חייב להיות מלווה בעידוד הייצור המקומי, כפי שציינתי, עידוד פרויקטים קטנים, העצמת נשים וצעירים, ופיתוח מגזרי החקלאות, התעשייה, האנרגיה המתחדשת, הטכנולוגיה והייצור המתקדם. שחרור כלכלי אינו סיסמה, אלא מדיניות. הכלכלה לא יכולה להיות רק אמצעי להישאר בשלטון. במקום זאת, היא חייבת להיות כלי למאבק, מרחב לחיזוק העמידה האיתנה והשחרור הלאומי הדמוקרטי, ופלטפורמה לבניית עתיד אחר על ידי סיום הכיבוש תחילה.
בסופו של דבר, שום רפורמה לא תוכל להצליח ללא חוזה חברתי-כלכלי חדש, כזה המבוסס על אמון, צדק ושקיפות. החוזה שאנו צריכים אינו עם תורמים או מוסדות בינלאומיים, אלא עם העם שלנו. אנו רוצים כלכלה שתחזיר את הכבוד לעם הפלסטיני ותהפוך את הפיתוח לפרויקט לאומי, לא רק לניהול משבר ממושך.
היום אנו ניצבים בפני רגע של אמת: או שנמשיך את הקריסה האיטית, או שנאזור את האומץ לבנות מחדש מודל חדש שיחבר מחדש את הכלכלה לשחרור לאומי, ולא לכניעה, על ידי הגדרה מחדש של פרויקט האחדות הלאומית שלנו המבוסס על קבלת החלטות עצמאית.