זיכרונות לא ישנים, פצעים נמצאים עמוק בנפש ובמצפון, הגוף היוצא מהמלחמה הוא המציאות שנוצרת מאוחר יותר, המציאות הזו עוקבת אחר צעדי המוות ליצירת חממת חיים ללא מוות, וגם הכעס האנושי אינו ישן. , כעס גדל בתאי עצב ובלב המקום, הוא מתעורר בהריסות בבית או ליד מצבות בית הקברות.
במלחמה העקובת מדם והנוראה ביותר על רצועת עזה, נותרו מקומות ריקים ושקועים, נמחקו זיכרונות, מקומות נופצו וחיוכים נמוגו ונעלמו, אך הם נשמרו בתחתית הזיכרון, וחזרו בהכרח עם ניסוח חדש ל לספר את העבר בכלים החדים של ההווה, ולהוות נקודת מפנה ברעיונות, במשמעויות ובאופי הפסיכולוגי של הדורות הפלסטינים הזועמים.
המלחמה לא תיגמר גם אם הרקטות והפגזים ישתקו, הסצנות הטראומטיות, הסיוטים, האובדן, העקירה, העינויים, הרעב, ההשפלה, הגופות הקרועים והמפותלים, הפנים והרחובות, החברים. ואהובים, השכנים והנעדרים והעצורים, קולות הפצצות והמטוסים והמוות שתובע אנשים, המוות שמונע ממך... לשכוח מתי היית על סף השמדה והכלום לא תעזוב את ראשך, את המודעות שלך, את הנרטיב שלך ואת היווצרותך. אתה תצא ברגע אחד מתחת להריסות התת-מודע, כי זיכרונות כואבים הם המנוע הגדול ביותר ליצירת היסטוריה, התנגדות והולדת האדם.
גם אם עזה תהפוך לערימת אבק, מקום שאינו ראוי לחיים אנושיים, המתיישבים לא ישיגו את ההחלטיות או הניצחון המוחלט כפי שהם מאמינים לא כל מה שנעלם נעלם, ולא כל מה שנעלם נעלם של אש, גופות, שברון לב וכאב לדורות הפלסטינים הכאב שלה יעלה על כל התמונות והאירועים שלו, והייסורים, הזוועות, הרעב, הקור והעקירה שחוותה, כדי שעזה תהפוך לחממה והזרז הגדולים ביותר. לעימותים לאורך כל השנים הבאות. עזה לא תיעלם מהבית, מבית הספר, מהספר, מהרחוב או מהשיר היא תופיע מכל חלון, ותופיע מפעם לפעם, בכל פעם שגופת קדושים תופיע בנפש, או מהשלשלאות. לנוע בידי העצורים, או בכל פעם שהמטוסים שואגים ומוחות מתלקחים.
האנשים הכפופים לשליטה ולכיבוש, שגופם ונפשם נגרמו מכל צורות של פשעים, דיכוי, עוול, ביזה ואונס, לא ירפאו אלא על ידי החזרת אנושיותם וכבודם, והסרת ההרס שפקד את הווייתם. ניצחון על הפחד והכיבוש אז הגוף, המולדת, הרוח והזהות יתאוששו, וצבע השמים יופיע בבירור.
המלחמה בעזה ייצרה אלפי פצצות אנושיות לדורות הפלסטינים הבאים. יש מהפכה מסיבית שלא חזו על ידי פוליטיקאים ואנליסטים שמאמינים שקביעת מדיניות נובעת משברי הפצצה מורדים נגד האכזריות, הדמים והסדיזם של הכיבוש הכוח ההומניטרי הגדול עבור הקורבנות כאשר הם קמים להשיב את חייהם.
המלחמה הברברית ברצועת עזה הניבה קריאות וצרחות שמעולם לא הוסתרו במילים או בחושך של מעשי הטבח ובית הקברות. אנחנו עדיין מדברים אחרי המוות, מקשיבים בשקט להד הקולות שלנו ולבנות בריקדות של הישרדות בנפשנו המלחמה יורה לעצמה ברגל, ומגדירה מחדש את החיים.
המלחמה בעזה הסירה את המסכה מהמושבה היא לא הייתה בטוחה יותר למתנחליה המבועתים נחשפו נטיות הרוע, השנאה והגזענות, פושעים, הומוסקסואלים, אנשים שקרסו ונעקרו. מתגברת בנקמה ובאורגיה, כי עזה עדיין נושמת עם ריאה אחת מרפיח ועד ג'נין, מסרבת למות.
מעור ועד עצם, אנחנו עדיין בארצנו, נמסים ברוח ובתרבות בעיצומו של קרב בחרנו בחופש על פני עבדות ומיקוח, ואנחנו שהכרנו, דרך הכבלים והפצעים שלנו, את דרכנו לירושלים ולנצרת. , לא יישאר מבועת מתחת לשטיחי המתיישבים המוות מאוחד עם החופש, והמוות החופשי אמור להיות כבן אדם חופשי, מי שחי בתוך הברזל והאש קם אל מול הכוחות המתכחשים. קיומו והווייתו והתייחסו אליו כאל חיה אנושית זו לבה של כעס, כאילו אני רואה אותה מגיחה ממעמקי הנשמה כמו הר געש.
איך שייראה היום הקרוב אחרי המלחמה, האפר עדיין לוהט במוח, והגופות לא יתפרקו כפי שהם מדמיינים, אנשים יחזרו לעצמם את תווי פניהם ויאספו את נשמתם מתחת להריסות הם יחזרו מהגיהנום של ההשמדה. הדברים לא יחזרו למה שהיו בעבר. ההרוגים נלחמים עכשיו היום הקרוב הוא לפלסטינים בלבד, ללא קשר לתוצאות הצבאיות, נלחמנו עד ששוחררנו ושחררנו את הכיבוש לנצח מדמנו, סוס הדם הזה נשכן בתודעתנו ובצלעותינו. בראש הדיבור.
איך גנרלי ההשמדה חומקים מרוחות הרפאים שלנו? הם רדופים בכל מקום על ידי הסיפורים שלנו, הגעגועים שלנו והיופי האנושי שלנו, מעוותים על ידי מלחמה. אם לא ניפגש איתם באולם הבינלאומי, כבולים ומואשמים ברצח עם, ניפגש איתם בכיכרות, בנאומים, בהפגנות ובצמתים, כגופות שסופגות את מותם ומכריזות על החיים באדמתנו כמהפכה ופולחן.
ביום שיבוא אחרי המלחמה, רק לפלסטינים יש קבלת החלטות וריבונות. ייסורי הדורות ששוברים את המשוואה, צינוק הורס צינוק, אבן תומכת אבן, חלום שנישא על כתפינו, כי למלחמה יש חלומות שהרוחות ישאו על גופנו עכשיו ומחר, הרוחות של השוחטים והשרופים, ריח הארץ וההיסטוריה, והורדים בדמנו יודעים את המפתח לדלת שהאסונות על יקירינו לא נסגרו.
המלחמה ברצועת עזה הניבה אלפי פצצות אנושיות לדורות הפלסטינים הזועמים, והדילמה של המתנחלים תישאר לא עם ההווה הנצור על ידי המוות, אלא עם המוות שלא מת במוות, ומחפש את העתיד. כפי שאמר דרוויש, המוות הלך לים והים נשאר כחול. המלחמה בעזה נתנה חיים נוספים שיצאו מתחת לעפר לחזור לעצמם ולגופם ולצמוח ולצמוח, והמלחמה בעזה חשפה את שבריריותה של הישות הציונית, שבנתה את קיומה על מלחמה עד שהמלחמה בלעה אותה. לְמַעלָה.
כל פלסטיני שיש לו בעיה אישית עם הכנופיות הציוניות, כל המושמדים, העצורים, המוצאים להורג, העקורים, הפצועים, הנכים והמשוטטים על פניהם בין הלהבות והתורים, יפוצץ את החוזק המוסרי של החלשים, שחולשתם חמקו מהיעלמות וחילופי חליפין הפשיסטים לא ראו שכאשר גופים מתים, נשמות נשארות תקפות במרחב ובתרבות, ובלידות, בחוויות, בחוויות ובאנרגיות , ואף אחד לא קונה מוות בשביל רוגע ואפס.
המלחמה בעזה הניבה אלפי פצצות אנושיות מהדורות הפלסטינים הזועמים אומר: המלחמה בעזה לימדה אותנו שזכויות נלקחות ביד, וביד בלבד דיכוי, וכל עוד ללגיטימציה בינלאומית אין ציפורניים, בואו נחפור את קרקע גופנו בציפורניים ונחפור את החול כדי לעקור את הדיכוי והאפרטהייד, כך כולם רואים אותנו היטב, ואנחנו רואים את מדינת המאפיה הציונית על רשימת הבושה באו"ם, וכך משתנות האמונות והדעות, והנושא גלובלי, וכך אויבים מבהילים אותנו לפני חברינו.
כשיתחיל השלום, נפתח את ארונות הקבורה, נוציא את הגולגולות, הגרזנים והצוואות, ונחלק את גופותינו על פני ארץ פלסטין, מהים ועד הנהר, עד לציפור האחרונה המפעילה חירות במרחב הנגב, כל הדרך לחלל הגליל וכאשר יתחיל השלום, נחזור פעם שנייה מהמוות, נהפוך את המוות שלנו כדי לחדש את חיינו, מחושל באהבה, דחייה וריקוד השהיד האחרון.
לא נותר לנו אלא לרדת מהגיהנום וללכת מחוץ למסלול השברים שלנו היא האש הבוערת בתוכנו מן השכחה זיכרון הכדורים להיות כל קול עבר, הקול הזורח בנאמנות לארץ ולהמנון.
מחר נספור את שם המתים שלנו בשם, עץ אחר עץ, ילד אחר ילד, אישה אחר אישה, ומחר נקרא שוב את השירים שנשרפו, ונפתח את לב עזה לכל הפעימות, ההתבטאויות והשאלות, א צריח שנבנה מגופותינו כתפילה גבוהה וגבוהה בתחינה, וכנסייה המפגישה את געגועינו בין האסיר, עדר היונים והנביאים מחר נבנה מולדת מגדר עצמותינו היכנסו לאותו הבית נדע את הדרך חזרה אל הכפרים והערים שלנו.
גם אם עזה תהפוך לערימת אבק, מקום שאינו ראוי לחיים אנושיים, המתיישבים לא ישיגו את ההחלטיות או הניצחון המוחלט כפי שהם מאמינים לא כל מה שנעלם נעלם, ולא כל מה שנעלם נעלם של אש, גופות, שברון לב וכאב לדורות הפלסטינים שכאבם יקום עם כל התמונות והאירועים שלו.
