שורוק אל-אסעד: המשך הפגיעה של ישראל בעיתונאים נובע מהיעדר אחריות בינלאומית אמיתית על פשעיה
סולימאן בשאראט: מכוון לעיתונאים פלסטינים ולבנונים מכיוון שהם מהווים אסמכתא חיונית בהעברת התמונה האמיתית של העולם
מוראד אל-סאבע: ישראל לא הצליחה לדכא לחלוטין את האמת, והתקשורת האלקטרונית החלה למלא תפקיד מרכזי בהעברת הסיפור
נוג'וד אל-קאסים: הכוונה לעיתונאים מעכבת תיעוד אירועים מזוויות שונות, כמו העברת סיפורים אנושיים המשפיעים על הציבור
נבהן ח'ראישה: ישראל מנהלת קרב תקשורתי אדיר שמטרתו הפצת מידע מטעה והשפעה על דעת הקהל המערבית
מג'ד חדיב: ישראל מבקשת למנוע את חשיפת פניה האמיתיות... והמסר התקשורתי הפלסטיני לא נפסק למרות ההרג וההרס
על רקע ההסלמה בפגיעה בעיתונאים על ידי כוחות הכיבוש הישראלי, האחרון שבהם היה רצח דובר חיזבאללה מוחמד עפיף ולפני כן מות הקדושים של מספר עיתונאים ברצועת עזה, נמשכים המאמצים הישראלים להשתיק את האמת. שחושפת את פשעי הכיבוש נגד הפלסטינים והלבנונים, כדי להנציח את הנרטיב הרשמי של ישראל.
The Palestinian Journalists Syndicate, journalists and writers confirm, in separate conversations with “ے”, that the absence of international accountability, and being satisfied with symbolic condemnations, fuels the continuation of Israeli violations and crimes against journalists, and that the international community bears responsibility על המשך הפשעים הללו, בשל המשך השתיקה והיעדר צעדי ענישה חמורים נגד ישראל.
הם מאשרים שהמניעים הישראליים מאחורי הכוונת עיתונאים קבועים, בין אם לפני או אחרי המלחמה המתמשכת, בניסיון להפחיד אותם ולדכא כל קול שמתנגד לנרטיב הישראלי, אך המאמצים של עיתונאים פלסטינים ולבנונים נותרו חיוניים בחשיפת ההפרות הללו. , למרות הסיכונים העצומים שעומדים בפניהם.
הניסיון של ישראל להשתיק כל נרטיב אחר שמאתגר את הנרטיב שלו
שורוק אל-אסעד, חבר המזכירות הכללית של סינדיקט העיתונאים ועיתונאי ברדיו מונטה קרלו הבינלאומי, מסביר כי המניעים מאחורי הכוונת ישראל לעיתונאים נותרו קבועים לפני ואחרי המלחמה, ומיוצגים בניסיון להשתיק כל נרטיב אחר שעלול לערער על הנרטיב הרשמי שלו.
אל-אסעד מאשר כי המטרה העיקרית של ישראל היא להפחיד עיתונאים, ללא הבחנה בין לאום או זהותם, וכי התמקדות זו נחשבת לפשע, מנקודת מבט הומניטרית ועיתונאית, והיא פשע מלחמה הדורש ענישה.
היא מאמינה שהמשך הכוונת ישראל לעיתונאים נובע מהיעדר אחריות בינלאומית אמיתית, ומציינת שאין די בגינויים בלבד.
אל-אסעד אומר: "הרשעות ללא עונשים ממשיים או אחריות משפטית על האחראים לפשעים אלו בפני בתי משפט בינלאומיים נחשבות לא מספקות, שכן ישראל ממשיכה בפשעיה כי היא מבינה שהקהילה הבינלאומית מסתפקת בגינויים ואינה נוקטת בצעדים מחייבים לקיום זה נותן דין וחשבון, מה שנותן לו אור ירוק להמשיך בהפרותיו".
אל-אסעד מסביר כי ישראל מעבירה מסר שהגינויים אינם נוגעים לה, ושהיא תמשיך בפעולותיה ללא הרתעה.
אל-אסעד מציין כי הקהילה הבינלאומית נושאת באחריות רבה להמשך הפשעים הללו, משום שהיא מאפשרת לישראל לפעול ללא דין וחשבון, למרות שמדינות העולם חתומות על אמנות זכויות אדם.
אל-אסעד מדגיש כי עצם הגינוי הופך את הקהילה הבינלאומית לשותפה בפשע, משום שהיא לא הטילה מספיק סנקציות או לחץ כדי לעצור את ההפרות הישראליות.
למרות ההסלמה של ההתקפות הישראליות נגד עיתונאים, אל-אסעד מאשר שישראל לא הצליחה להשתיק את הנרטיב הפלסטיני, מהלל את אומץ ליבם של עיתונאים המדווחים על אירועים מעזה, מהגדה ומאזורי מגע אחרים.
אל-אסעד ציין כי העבודה העיתונאית שמבצעת עיתונאים בשטח נחשבת להרואית, כי בזכותם העולם יודע את האמת על המתרחש, ולמרות הכוונה המכוונת אליה היו נתונים עיתונאים, שבכמה מקרים הובילה. לפגיעה הפיזית והנפשית שלהם, ולהריגתם של כמה מהם, המשיכו עיתונאים פלסטינים לבצע את חובתם להעביר את הנרטיב הפלסטיני לעולם.
אל-אסעד מדגיש את הצורך של הקהילה הבינלאומית לנקוט בצעדים רציניים כדי לעצור את רצח העם נגד הפלסטינים, כולל עיתונאים, ולשאת באחריותה על ידי העמדת פושעי מלחמה ישראלים באחריות.
היא מדגישה כי על העולם לזנוח את מדיניות המוסר הכפול ולדבוק במה שהוא מתיימר להאמין בו מבחינת ערכי המשפט הבינלאומי וזכויות האדם, ומזהיר כי אי יישום ערכים אלו מעודד את ישראל להמשיך בהפרותיה. .
על פי נתוני סינדיקט העיתונאים, 180 עיתונאים נרצחו מאז 7 באוקטובר 2023, בהם 179 עיתונאים שנרצחו ברצועת עזה ושאהיד בגדה המערבית, בנוסף לכ-400 עיתונאים שנפצעו, נרשמו 135 מעצרים, ו-88 מוסדות היו מטרה, כולל 73 מוסדות בעזה, היא נהרסה כליל והשאר נסגרו בגדה.
הכיבוש משתמש בנרטיבים כדי לנסות לבסס את נוכחותו
הסופר והאנליסט הפוליטי, העיתונאי סולימאן בשאראת, מסביר כי הכיבוש הישראלי, מאז קום מדינתו בפלסטין, נשען ביסודו על נרטיבים ככלי חיוני לבסס את נוכחותו ולהצדיק את שיטותיו.
בשארת מאשרת שהכיבוש מתמקד בעובדה שמה שקורה הוא לא רק סכסוך צבאי ומדיני, אלא הוא גם מאבק על המודעות הציבורית, וניסיון להנדס את תפיסת העם ולבסס את הרעיון שהנוכחות הישראלית היא לא זר או קולוניאלי, אלא אותנטי ושורשי, ואסטרטגיה זו חוזרת לתקופה שלפני 1948. ליתר דיוק, מאז הכרזת הצהרת בלפור ב-1917, התנועה הציונית ניסתה להפעיל את ההיסטוריה, הדת והתרבות כדי לקשר את נוכחותה. לארץ הזאת.
לדברי בשארת, הפרויקט הישראלי מבקש לשלב את הנרטיב הדתי עם הנרטיב ההיסטורי והתרבותי, מחוזקים בערכים ועקרונות כדי להוות את הבסיס התרבותי של הכיבוש. לכל מדינה או אימפריה המבקשים לעמוד על זהותה, חייב להיות נרטיב שהופך אותה למקובלת ומובנת על החברות, והישראלים שואפים, באמצעים אלו, להציג את יישותם כפרויקט שורשי ולא כאאוטסיידר, מה שמסביר. החשיבות של יצירת תדמית חיובית ומאורגנת במוחם של ההמונים, בין אם באמצעות התקשורת או המוסדות החינוכיים.
בהקשר זה, טוען בשארת כי כל איום שחושף את הכזב של הנרטיב הישראלי הופך למטרה ישירה, בין אם זה באמצעות מוסדות בינלאומיים המתעדים את הפרות הכיבוש או כלי תקשורת המשקפים את המציאות של המתרחש בשטחים הפלסטיניים או בלבנון.
בשארת מציין כי הכיבוש הישראלי אינו מהסס להטיל ספק בדיווחים של גורמים אלו, מאשים אותם בהטעייתם או בניסיון לדמוניזציה, ואם שיטות אלו נכשלות, הוא פונה למצור על פעילותם במטרה לצמצם את השפעתם, ואף מכוון והרג עיתונאים.
בשאראט מאשר כי עיתונאים פלסטינים ולבנונים מהווים אסמכתא חיונית בהעברת התמונה האמיתית של העולם. לפיכך, הכיבוש הישראלי פועל לכוון אותם באמצעות הרג, מעצר, איום או עיוות תדמיתם.
בשארת מדגיש כי המטרה הסופית של הכיבוש הישראלי היא להשתיק קולות המתנגדים לנרטיב שלו, ולמנוע פרסום של עובדות המערערות את הפרויקט שלו. כך יוצר הכיבוש ריק מידע שהוא ממלא בנרטיב שלו.
לפי בשאראט, הכיבוש מסתמך גם על הטקטיקה של חזרה על שקרים עד שמאמינים בהם על ידי הצגת חצאי אמיתות, מוחותיהם של הנמענים עוברים מניפולציות, שכן רבים נופלים במלכודת של מידע כוזב מעורבב עם חלק מהאמת טמון סוד הצלחתה בבניית הנרטיב שלה בקרב ההמונים, שכן נרטיב זה קשור למנגנונים של קידום מאסיבי הממומן על ידי אימפריות תקשורת הנתונות להשפעה ציונית גלובלית.
בשארת מביע את הצער על כך שחלק מכלי התקשורת נופלים לפעמים במלכודות התעמולה הישראלית, בין אם בשל החיפזון לדווח על חדשות ובין אם בגלל היעדר מקורות חלופיים, כך הופך הנרטיב הישראלי למקור המידע העיקרי, מה שמגביר את הפצתו ללא הפרכה או ספק.
בשאראט מציין כי הדבר מעורר שאלות חשובות לגבי הכוונה של ישראל לדוברות רשמיים, כמו חיזבאללה בלבנון או עיתונאים בעזה. הכיבוש הישראלי אינו רוצה שיופיעו קולות חזקים שסותרים את הנרטיב שלו שכופה את עצמו על העולם, ועל ידי שליטה בתקשורת הכיבוש יכול לשלוט במידע ולהפוך אותו לכלי המשרת את האינטרסים שלו.
בשאראט סבור שתמיכה בינלאומית בפרקטיקות של הכיבוש, או לפחות השתיקה מוחלטת כלפי פשעיו, מתפרשת כחלק מהגמוניה בינלאומית ארצות הברית ומדינות קולוניאליות מערביות כמו צרפת, בריטניה וגרמניה שולטות במוסדות בינלאומיים מוסדות מנסים לתעד את הפרות הכיבוש, הם עדיין לא מסוגלים לנקוט באמצעים יעילים בגלל הקשר שלהם לאינטרסים של מדינות גדולות.
בשארת מציין כי ההגמוניה הפוליטית נשלטת על ידי שיקולים אסטרטגיים, במיוחד אלה הקשורים להצדקות "הגנה עצמית" שמקדם הכיבוש, או הטענות על "אנטישמיות" המונעות ממנה לתת דין וחשבון.
התמקדות ישראלית בכוחות הצבא והתקשורת
העיתונאי מוראד אל-סבעא מציין כי ישראל מתמקדת במלחמה זו ברצועת עזה ובלבנון בשני כוחות עיקריים: כוח צבאי ותקשורתי.
אל-סבעא מדגיש כיצד התקשורת הישראלית מסתמכת על התייחסות לעניינים פנימיים בלבד, שכן הציבור הישראלי מבודד מכל מקור מידע מלבד התקשורת העברית, אשר מעבירה רק את מה שהמדינה הכובשת רוצה למרות הכישלונות של הצבא הישראלי ההפסדים שהיא סופגת, התקשורת העברית נותרה האמצעי להטמיע את הנרטיב הרשמי המטעה במוחם של הצבא הישראלי, גם עם הקשיים בהסתרת מספר ההרוגים ובעיות הביטחון.
אל-סבע סבורה כי ישראל מודעת לסכנת התקשורת העולמית ולהשפעתה על דעת הקהל הבינלאומית מסיבה זו היא פועלת לפי אסטרטגיה למניעת פרסום עובדות המתעדות את פשעיה ברצועת עזה ובלבנון, וחוששת. ההשפעה של סיקור זה על עמים מערביים, במיוחד באירופה ובארצות הברית, שם עלולים להיווצר לחץ חזק על ממשלותיהם.
אל-סבעא מאשר כי ישראל נזהרת מאמצעי תקשורת המסוגלים לחשוף את פשעיה שהיא רוצה לבצע בסתר, כמו רצח עם ושיטות ענישה נגד אזרחים, לרבות מדיניות הרעבה.
לגבי רצח דובר התקשורת של חיזבאללה, אל-סבא סבור שהצהרותיו זוכות לאמינות בעם, על סמך היסטוריית האמון שבנה המזכ"ל לשעבר, השהיד חסן נסראללה, וזה מה שישראל לא רוצה בהקשר של מחיקת העובדות.
אל-סבע מאשר כי ישראל מכוונת לאנשי תקשורת בלבנון ובעזה בתואנה שהם עובדים עם או תומכים בהתנגדות, ומבקשת להעניק לעיתונאים אופי צבאי כדי להצדיק את הריגתם והכוונתם.
אסטרטגיה זו, לטענת אל-סבע, באה במסגרת המאמצים הישראלים למחוק את הנרטיבים שעליהם מדווחים העיתונות, ולהציגם כחלק מהמלחמה בטרור.
אל-סבעא חוזר ומדגיש כי לישראל לא אכפת מגינויים בינלאומיים למרות הצהרות מתמשכות של זכויות אדם ומוסדות עיתונות בינלאומיים, היא יודעת שכוחה הצבאי והתקשורתי עולה על כל לחץ פוטנציאלי.
אל-סבעא מביע את תחושת חוסר האמון ביכולתה של הקהילה הבינלאומית לנקוט בצעדים יעילים נגד ישראל, כשהוא מסביר כי ישראל, בתמיכת התקשורת המשפיעה שלה, מסוגלת להפעיל לחץ על מעצמות גדולות ולהציג את עצמה כ קורבן.
אך אל-סבעא מאמין שהקהילה הבינלאומית יכולה לנקוט בצעדים חשובים, כמו הכרזת ישראל כמדינה שאינה מכבדת את חופש העיתונות וזכויות האדם, למרות שצעדים אלו לא ימנעו מהכיבוש להמשיך בפשעיו.
מנגד, אל-סבא מציין שלמרות כל מה שישראל עושה, היא לא הצליחה לטשטש לחלוטין את האמת, שכן המדיה האלקטרונית החלה למלא תפקיד מרכזי בהעברת הסיפור, שכן היא מקלה על "העיתונאי האזרח" לצלם תמונות וסרטונים ולשלוח אותם באמצעות אפליקציות כמו WhatsApp וטלגרם, אשר היא מאפשרת לעיתונאים מקצועיים לגשת, לאמת ולפרסם את החומר הזה.
אל-סבעא מאמין שעיתונאות אלקטרונית, בתמיכת טכנולוגיות בינה מלאכותית, מסייעת לאמת את אמינותם של חומרי התקשורת ולהבטיח שלא יתעסקו בהם, מה שמבטיח את המשך השידור של המתרחש במונחים של פשעים ישראלים.
אופי המלחמה השפיע על אופי הסיקור
העיתונאי נוג'וד אל-קאסם סבור שהמניעים האמיתיים מאחורי הכוונת ישראל לעיתונאים, ושל דובר חיזבאללה בלבנון בפרט, או עיתונאים ברצועת עזה, הם אותם המניעים שמניעים אותו לתקוף אזרחים בלבנון ובעזה.
אל-קאסם מסביר כי המניעים הללו אינם שונים מאלה שעומדים מאחורי הפצצות בתי חולים וצוותים רפואיים, פגיעה באזרחים בבתיהם, פתיחת פשיטות על מחנות בגדה המערבית ורדיפה של עקורים במחנות פליטים.
אל-קאסם מציין כי ישראל מכוונת לכל דבר ללא הרתעה בינלאומית, תוך ניצול היעדר כל פעולה גלובלית נחרצת, המעודדת אותה להתמיד במדיניות האגרסיבית שלה.
אל-קאסם ציין כי העולם אינו מסתפק בצפייה במתרחש, אלא שכמה מעצמות בינלאומיות מעניקות תמיכה ישירה לישראל, מה שמחזק את התעקשותה להמשיך במלחמת ההשמדה בעזה ובלבנון.
אל-קאסם מאשר כי המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמה העזה הזו היא להרוס את מבנה הדגירה של ההתנגדות הפלסטינית והלבנונית.
אל-קאסם אומר: "ישראל רוצה לתת דין וחשבון לאזרחים על תמיכתם בהתנגדות, ומבקשת להחדיר בקרבם פחד כדי להרתיע אותם מלתמוך בהתנגדות בעתיד. זוהי מדיניות ישנה שהיא נוקטת בה מאז הקמת ההתנגדות מדינה כובשת."
היא מציינת שהמדינה הכובשת תמיד ראתה באזרחים יעדים לגיטימיים, אבל האלימות הישראלית כיום הפכה אכזרית ואכזרית יותר, מכיוון שאזרחים פלסטינים נתפסו כאיום צבאי, כולל העיתונאי שמעביר את הנרטיב הפלסטיני וסותר את נרטיב עיסוק.
אל-קאסם ציין כי גם ישראל מבקשת להעביר מסר ברור כי ידה על העליונה, וכי היא יכולה להגיע לכל אחד ולכל מקום, בין אם בעזה ובין אם בביירות.
למרות הגינוי הבינלאומי החוזר לפשעי הכיבוש, אל-קאסם סבורה שהגינויים הללו אינם מספיקים וחסרי רצינות שווים את הנייר איתו הם כתובים, והם נראים כאילו הם מוכנים להפצה אחרי כל פשע נגד עיתונאים פלסטינים או לבנונים". אל-קאסם מאשר כי גינויים אלו לא עצרו את הכיבוש מפגיעה באזרחים, ואף לא מפגיעה בעיתונאים ומוסדות תקשורת, בהקשר של מלחמת ההשמדה המתמשכת.
אל-קאסם מדגיש כי מה שנדרש הוא צעדים מעשיים כמו העמדת דין לדין והטלת דין וחשבון של פושעי מלחמה ישראלים, ופעילות להקפאת חברותה של ישראל באו"ם ובמוסדות בינלאומיים, לרבות הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים.
אל-קאסם אומר: "ללא אמצעים אמיתיים ואחריות, הכיבוש ימשיך לבצע פשעים נגד עיתונאים, ואולי אף להגיע רחוק יותר".
מאידך, אל-קאסם מסביר שההשפעה של מלחמה זו על העברת האמת בעזה ובלבנון ברורה, שכן הכוונה מכוונת של עיתונאים מעכבת את תיעוד האירועים והעברתם מזוויות שונות, כמו למשל העברת סיפורים אנושיים. להשאיר השפעה על הציבור, למרות חשיבות הסיקור שעושים עיתונאים בנסיבות קשות מאוד.
אל-קאסם אומר: "באמצעות הכוונות הללו, ישראל רוצה למנוע את הדיווח על המתרחש, כי היא מבינה שתיעוד פשעים מהווה כלי חשוב למשפט פושעי מלחמה בפני בתי משפט בינלאומיים".
עם זאת, לדברי אל-קאסם, עיתונאים פלסטינים ממשיכים בעבודתם באומץ, ועומדים בגבורה את הסיכונים לתיעוד מעשי טבח ישראלים.
אל קאסים אומר: "עיתונאים אמיצים לא מוותרים, אבל עבודתם בנסיבות אלה הופכת לקשה, ואופי המלחמה משפיע על עבודתם ועל אופי מה שהם מדווחים, מה שמגביל את יכולתם להבליט סיפורים הומניטריים נוקבים שעלולים לשפוך אור על היקף הסבל יותר מאשר חדשות טובות".
אל-קאסם מאשר שסיקור תקשורתי תחת הפצצה חסר גיוון, מכיוון שהוא מתמקד בעיקר בחדשות.
"המצב הזה הופך את הסיקור של עיתונאים לדומה בתוכן, מה שמפחית את השפעתו על הקהל והופך אותו לפחות אטרקטיבי", אומר אל-קאסים.
אל-קאסם מציין כי מלחמת ישראל המתמשכת בעזה מזה שנים, וההתמקדות במשרדי התקשורת, גרמו לעיכוב בהגעת מידע מדויק, מה שמשפיע לרעה על תיעוד האירועים והשימוש בהם כראיה נגד הכיבוש.
תוכנית רחבה יותר לטשטש עובדות ולטשטש פשעים
העיתונאי נבהן ח'ראישה אמר כי הכוונת עיתונאים, בין אם בעזה ובין אם בלבנון, האחרונה שבהן הייתה הכוונת של דובר חיזבאללה מוחמד עפיף, מייצגת פרק חדש בשורה ארוכה של התקפות ישראליות נגד אנשי תקשורת ועיתונאים פלסטינים וערבים, כחלק על מאמציה של ישראל להשתלט על נרטיבים בינלאומיים ולהדיר את הנראטיב הפלסטיני והערבי.
קריישה מציין כי מזה עשרות שנים ישראל מכוונת למאות עיתונאים כדי לשמור על הנרטיב שלה משפיע ודומיננטי בזירת התקשורת הבינלאומית, תוך התעלמות מכוונת מנרטיבים החושפים את הפשעים וההפרות שהיא מבצעת נגד פלסטינים וערבים.
קריישה מסביר כי התוקפנות הישראלית האחרונה בעזה הייתה עדה להתנקשות ב-180 עיתונאים פלסטינים ואנשי תקשורת פלסטינים, בנוסף לפציעתם של מאות מאז תחילת המלחמה ברצועה לפני יותר משנה.
חראישה מאשר כי הכוונה מכוונת זו של צוותי תקשורת באה במסגרת תוכנית רחבה יותר לטשטש עובדות ולטשטש פשעים, והיא ניכרת בבירור בפעולות הפליליות שכוונו לעיתונאים שסיקרו אירועים ברצועת עזה, וכן במדיניות שמיישמה ישראל נגד עיתונאים ערבים ובינלאומיים כאחד.
קריישה מציינת כי לישראל לא אכפת מהגינויים הבינלאומיים החוזרים ונשנים המגנה את הפגיעה בעיתונאים, אלא ממשיכה בשיטות הללו משום שהיא מבינה שקרב הנרטיבים חשוב לא פחות מעימותים צבאיים.
קריישה מאשרת כי ישראל שואפת לנהל מאבק תקשורתי מאסיבי, בו היא משקיעה מאות מיליוני דולרים באמצעות רשת ענקית של אתרים וחשבונות מדיה חברתית רשת זו שמה לה למטרה להפיץ מידע מטעה ולהשפיע על דעת הקהל המערבית באמצעות חזותית, אודיו ו תקשורת כתובה, ומכאן במקביל, היא מכוונת לעיתונאים בניסיון לטשטש את האמת ולחשוף את הנרטיב השקרי.
עם זאת, קריישה טוען כי ישראל הפסידה בקרב יחסי הציבור, שכן קטעי וידאו וטקסטים החושפים את פשעיה בעזה נפוצו באופן נרחב באמצעים אלה, ועוררו גל של גינוי בינלאומי ויצרו סולידריות חסרת תקדים עם העם הפלסטיני.
קריישה מציינת כי ישראל פועלת רבות כדי לטשטש את העובדות, כפי שניכר בהחלטתה לאסור את אל-ג'זירה וערוצים נוספים, בנוסף להטלת צנזורה צבאית קפדנית על עיתונאים זרים ואף ישראלים, כדי למנוע פרסום דיווחים על הצבא הישראלי. הפסדים ולהטעות את דעת הקהל הבינלאומית והמקומית.
בנוגע לסוגיית הלחץ הבינלאומי להגן על עיתונאים, קריישה קורא לאיגודי עיתונאים בינלאומיים, במיוחד הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים, למלא תפקיד פעיל יותר בחשיפת שיטות ישראליות.
חראישה מדגישה את החשיבות של השקת קמפיינים בינלאומיים להעלאת המודעות להפרות אלו, והגשת תלונות מתועדות לבית הדין הפלילי הבינלאומי עם עדויות ישירות של אנשי תקשורת ומוסדותיהם.
קריישה מסבירה כי על הקהילה הבינלאומית, באמצעות איגודי העיתונות שלה, לספק את האמצעים הדרושים להגנה על עיתונאים פלסטינים ולבנונים, בנוסף להגברת תוכניות ההדרכה וההדרכה הקשורות לבטיחות העבודה העיתונאית באזורי סכסוך, כדי להבטיח הגנה רבה יותר עבורם. לאור הנסיבות המורכבות שעומדות בפניהם.
האחריות הגדולה ביותר מוטלת על הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים
הסופר והאנליסט הפוליטי מג'ד חדיב מאשר כי מדיניותה של ישראל להתמקד בעיתונאים בפלסטין ובלבנון משקפת את המאמץ המתמשך שלה, מאז הקמתה, למנוע את חשיפת פניה האמיתית לעולם עד כמה שהיא חוששת מהשוואה לגרמניה הנאצית, במיוחד כשהדרישות לתיעוד בינלאומי של פשעיה מסלימות.
לדברי חדיב, התקפות ישראליות נגד עיתונאים אינן חדשות, אלא עוקבות אחר התמקדות חוזרת ונשנית של כל מי שמדווח או מתעד את ההפרות שלהם, דבר שהיה ניכר במלחמה בלבנון ב-2006, כאשר ישראל הפציצה את ערוץ אל-מנאר של חיזבאללה, כמו גם ההרס. של ערוץ אל-אקצא ב-2014 במהלך... התוקפנות נגד עזה.
חדיב אומר: "הרצח של ישראל בדובר הרשמי של חיזבאללה, מוחמד עפיף, לא היה רק תאונה. אלא, זה חלק מהמאמצים להשתיק קולות שחושפים את העובדות בחזיתות, בין אם בשדה הצבאי ובין אם את השפעות הקרב על החברה הישראלית".
לתקשורת הצבאית, לפי חדיב, יש תפקיד מרכזי בחשיפת העובדות ובחשיפת האבדות הישראליות, ומסיבה ספציפית זו מבקשת תל אביב להפציץ מוסדות תקשורת ולהרוג עיתונאים.
הדיב מסביר כי עיתונאים הפועלים בתקשורת ההתנגדות מגבירים את המורל הפלסטיני ומדווחים על הנעשה בשדות הקרב, מה שמביך את ישראל ומגביר את הלחץ על מנהיגותה, בעיקר על ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאור ההסלמה של חוסר שביעות הרצון הפופולרית ממנו וממנו. מֶמְשָׁלָה.
לדברי חדיב, לתקשורת ההתנגדות יש גם יכולת רבה לחזק את החזית הפנימית הפלסטינית וליצור מדינת אחדות לאומית סביב ההתנגדות לכן, ישראל רואה בתקשורת הפלסטינית והלבנונית איום ישיר על המדיניות הצבאית שלה, ופועלת לכך לפגוע בכלי התקשורת האלה כדי להשפיע על המורל של הפלסטינים ולנסות להחליש אותם.
הדיב מציין כי למרות הניסיונות המתמשכים של ישראל לחסל את תפקידה של העיתונות הפלסטינית, העיתונאים בעזה המשיכו לדווח על האמת באומץ.
מצד שני, חודייב נזכר במה שקרה לעיתונאית הפלסטינית-אמריקאית שרין אבו עקל'ה, כתבת "אל-ג'זירה", שנהרגה בדם קר בזמן שסיקרה אירועים בג'נין, תוך שהיא מצטטת את מה שהפשע הזה הוכיח על ההתעקשות הישראלית לתקוף עיתונאים למרות הבינלאומי. גינויים, ואף התעלמו מהמקרה והתנערו ממנה.
הדיב סבור שהמאמצים הבינלאומיים להתמודד עם פשעי ישראל נגד עיתונאים עדיין מתחת לרמה הנדרשת, מייחס זאת להבדל הדעות ולחולשת עמדות זכויות האדם במוסדות בינלאומיים.
חדיב אומר: "ללא גיבוש דעת קהל דוחקת, הקהילה הבינלאומית לא תמשיך ללחוץ על ישראל להפסיק להתמקד בעיתונאים".
האדיב מאמין שהאחריות הגדולה ביותר מוטלת על הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים וסינדיקט העיתונאים הפלסטינים, הקוראת להם לגייס מאמצים ולתקשר עם כל האיגודים הבינלאומיים כדי לפתוח בקמפיינים סולידריות ושבתות במטרה להפעיל לחץ על ישראל.
מנגד, האדיב מסביר שהמסר בתקשורת הפלסטינית לא פסק למרות ההרג וההרס העיתונאי הפלסטיני, העומד בפני סכנות הרג יומיומיות, ממשיך למלא את חובתו להעביר את העובדות גם כשהוא מחפש ביטחון עבורו. מִשׁפָּחָה.
האדיב סבור כי העיתונאי הפלסטיני נותר ממוקד בכיבוש מכיוון שהוא מתעד פשעים וחושף הפרות, תוך שימת דגש על החשיבות של השגת צדק והגנה על עיתונאים באזורי סכסוך, עם זאת, הדיב מכיר בקושי בכך לאור חוסר ההתחשבות וההתעלמות של הכיבוש. החלטות המשפט הבינלאומי, הקובעות הגנה על עיתונאים ורואה בהתקפה פשע מלחמה.
