מאוסלו לאל עלמיין... התחלות וסופים

ללא נוכחותו של אדם בשם מחמוד עבאס, השינוי המסיבי במהלך העניין הפלסטיני, שכותרתו "אוסלו", לא היה מתרחש.

הוא לא היה לבד בקבלת ההחלטה, אלא היה חלק מאליטה מנהיגותית מצומצמת שראשה ומרכזה היה יאסר ערפאת. בכל הנוגע לסוגיית "אוסלו", בהתבסס על יסוד וחשיבות ההחלטה, הניהול היומיומי של האירועים הוא הדרך להצלחה או לכישלון, ועבאס השתלט על הממשל מהפגישה הראשונה ועד החתימה בבית הלבן ומעבר.

אוסלו הביאה להקמת הרשות הלאומית, לפי המודל המערבי, "בחירות לפרלמנט, שמייצרות ממשלה שחבריה נקראים שרים", ובחירות לנשיאות שבהן הלגיטימציה האלקטורלית עדיפה על ההיסטורית.

ובגלל שערפאת היה ערב לשניים ביחד... אז הוא נכנס למירוץ ויריבתו, הגברת סמיחא חליל, בעלת עמדה פוליטית וחברתית מובהקת, ועם ההכרזה על התוצאות בו-זמנית בין הבחירות לנשיאות למחוקקת. , השיטה הפוליטית החדשה הושלמה, והרשות המתהווה הפכה לתמיכה ואומצה על ידי כל העולם, כולל ישראל שאת הסיכון שלה בפרויקט הובילו הצמד ההיסטורי יצחק רבין ושמעון פרס.

בשלב היישום הראשוני של הסכם "אוסלו", נכח עבאס בלב הניסוי, ובתפקידים משפיעים במהלכו, כמזכיר ועדת המשא ומתן, וראש ועדת הבחירות המרכזית, בנוסף תפקידיו ב"ארגון לשחרור הציבור" וב"פתח", אשר סיפקו לו תפקיד האיש השני במערכת הפוליטית, ישן וחדש.

ציטטתי את הפרופיל הידוע הזה עבור אלה שהיו עדים לאותו שלב, כתזכורת שהאיש היה בתחילתו... אם הדיבור היה על פרויקט השלום, ואפילו על החוויה הפלסטינית - "פתח" והמהפכה.

ענייני ה"אוסלו" התנהלו בין התקדמות איטית לבין כישלונות מוגבלים, שהתגברו אז, עד שהתחוללה המהפכה הישראלית הרדיקלית על התהליך מיסודותיו כשנתניהו ושרון ישבו בראש ההנהגה וקבלת ההחלטות בישראל. , והיה בלתי נמנע שרבין ייהרג, לא כנקמה על מה שעשה.אלא כדי למנוע את מה שהוא יכול לעשות!

עבאס, יוצר ההתחלה היה עד להקדמה עד הסוף, ועמד במרכז ניסיונות החילוץ שהובילו האמריקאים והנמצאים במסלולם, הוא היה שני אחרי ערפאת או לצידו, אבל הוא היה הראשון הבא שיצליח להעמיס על העולם בכך שהוא מציב אותו במשוואה אכזרית ביותר עד כדי בלתי אפשרי. כלומר, להצליח במה שקודמו החזק יותר לא יכול היה להצליח.

הוא הפך לראש הממשלה הראשון שחולק אחריות וסמכויות עם ערפאת, וזו הייתה ההתחלה של מה שיבוא אחריו, אבל הסוף הגיע אחרי שלושה חודשים. אם הניסוי נכשל, ערפאת יורש את הנוסחה ושומר עליה, אך בשליטתו המוחלטת.

ערפאת מת כשהוא חוזר על משפט שהיה שייך לתקופה שחלפה: "חברי המנוח רבין". וכאשר החל עבאס את כהונתו כיורש של ערפאת ולמורשת המדשדשת וההפיכה של "אוסלו", הוא לא מצא מי לומר עליו. וחברו, לא נתניהו, שהגיע לראשות הממשלה לפי תוכנית מוצהרת של חיסול אוסלו, וגם לא שרון, המכונה "הבולדוזר" הימני בישראל ואל המלחמה שם.

בהיעדר אנשי השלום שליוו את עבאס בשלביו הראשונים, ובהיעדר ה"בולדוזר" הפלסטיני שאינו שובר אבק לכל מקום אליו הוא (יאסר ערפאת) פנה, החלה סירתו של עבאס לשוט במים הסוערים, וכן אם הוא מתקדם מטר קדימה, הסערות, הסערות והרוחות הקשות היו דוחפים אותו מטרים אחורה. ומשום שתהליך "אוסלו" הפך מראשיתו למרכז השפעה, תחילה לחיוב על חיי הפלסטינים, ואחר כך לרעה בהמשך; פצצות ומוקשים התפוצצו בפניו של עבאס, ואילצו את הסוף הטרגי להתחלות מבטיחות.

גורלו שהוא היה פה ושם; זמן ההבטחה שעומדת להתממש, וזמן פטירתה והפיכתה לאשליות, העניין לא נעצר בתהליך "השלום ההיסטורי", שהפך למלחמת קבע, אך החברה הפלסטינית נפגעה קשות.

"פילוג, הפסקת צמיחה ומצוקות כלכליות" שפתרונותיהם עוברים בשער הישראלי, בפיזור המערכת הפוליטית ולא רק בחלוקתה ובדואליות הלגיטימיות בין חוקתיות לעובדה מוגמרת; כל זה התפוצץ בפניו של עבאס בבת אחת, לומר לו: נהל את ענייניך ואת ענייני עמך, כי אין לנו אלא מה שנוכל לשכנע את ישראל במה שהיא נותנת, בעוד שהיא לא הסתפקה בלקיחת!

זהו המקרה מוקף בצללים מכל צד, והדבר המסוכן ביותר בו הוא שמי שצריך להסיר אותו ממה שהוא בו, לא רואה אותו, כי הוא עסוק לחלוטין בראיית עצמו.

מה עבאס צריך לעשות עם כל זה מולו?

התשובה היא... הוא לבדו, אחרי שלפלסטינים כבר אין מוסדות תכנון, קביעת מדיניות וקבלת החלטות, והדבר האחרון שראינו היה מופע אלעלאמיין.