איזו מדינה?

היעד הסופי האולטימטיבי של ההפיכה המשטרית שמובילה ממשלת נתניהו הוא ליצור את התנאים לסיפוח השטחים הכבושים למדינת ישראל בלי להעניק לפלסטינים זכויות אזרחיות, זכויות פוליטיות וזכויות אדם. הכוחות המובילים את ההפיכה הזאת הם אלה המכונים "ציונים דתיים", והם בליבת תנועת ההתנחלות. תפיסתם המעוותת את היהדות מספקת להם את ההצדקה להחרבת הדמוקרטיה הליברלית במדינה ולהחלפתה בגרסתם – מדינה של ההלכה הדתית היהודית. לתפיסתם, התנ״ך משמש נסח טאבו המקנה ליהודים חזקה על הארץ, ואת דבר אלוהים ליהושע בן נון להשמיד ולחסל את כל עמי הארץ הם מייחסים בימינו אלה לילידי הארץ הזאת – בני העם הפלסטיני.

כפי שכבר כתבתי ואמרתי לא פעם, הגרסה המעוותת הזאת של היהדות ניצחה את היהֿדות החילונית הליברלית שייסדה את מדינת ישראל. הציונים הדתיים המתנחלים ניצחו במאבק על אופייה של המדינה, לפחות בינתיים, ואם הם ימשיכו להצליח, הצלחתם תהיה סופו של החזון שרוב הישראלים חולקים והוא מדינה יהודית דמוקרטית ליברלית. אך למעשה שבעים וחמש שנות ההיסטוריה של מדינת ישראל הוכיחו שישראל מעולם לא הייתה באמת מדינה יהודית ליברלית דמוקרטית, ואף אינה יכולה להיות כזאת כל עוד היא בנויה על רעיון של עליונות יהודית במציאות שבה יותר מ-20 אחוז מאזרחיה הם ערבים פלסטינים. ואם נכלול את השטחים שבשליטת ישראל בפועל, ניווכח שבעצם הימים האלה רוב האנשים החיים כאן הם ערבים פלסטינים. ישראל אולי הייתה עד כה דמוקרטיה ליברלית עבור רוב היהודים, אבל היא מעולם לא הייתה כזאת עבור רוב הערבים הפלסטינים – אזרחי ישראל או אלה החיים תחת כיבוש ישראל.

זכיתי לקיתונות של ביקורת על מאמרי בשבוע שעבר, שבו גרסתי שפתרון שתי המדינות כנראה מת. מי שרואה ומכיר את המציאות בגדה המערבית הכבושה ובמזרח ירושלים יכול להבין שכנראה לא נותרה אפשרות לקיום של מדינה פלסטינית ריבונית. השתלטות ישראל על הקרקע והשליטה הצבאית בכל מקום, הותירו מרחב כה מצומצם לפלסטינים, שספק רב אם יוכלו להקים ולקיים בו מדינה פלסטינית ריבונית. הדיכוי החריף של הפלסטינים תחת מכבש הכיבוש מתַגבר ללא הרף את השנאה והעוינות שלהם כלפי ישראלים, וכנראה יידרשו דורות של מאמצי פיוס ובניית אמון כדי לאפשר פתרון של שלום במסגרת של שתי מדינות. דיכוי הפלסטינים המתמשך כבר כמעט שישה עשורים הוא מה שמוביל ישירות לאלימות הפלסטינית נגד ישראל כיום. אולם יש מי שמכירים במציאות זו כפי שהיא ועדיין טוענים שאין פתרון אחר מלבד פתרון שתי המדינות. אולי זהו אכן הפתרון הטוב ביותר, אבל אני מאתגר אותם לתאר לנו כיצד ניתן לממשו. גם בנסיבות הטובות ביותר שנדונו במהלך המשא ומתן בין אולמרט לעבאס בשנת 2008, סיפוח ישראלי של 5-4 אחוזים מהגדה המערבית תמורת חילופי שטחים של 1:1 עם הפלסטינים היה מאפשר לכ-80 אחוז מהמתנחלים לחיות בריבונות ישראלית בלי לעזוב את בתיהם. אבל כעשרים אחוז מהמתנחלים היו נשארים בשטחה של המדינה הפלסטינית, ואלה הם המתנחלים האידיאולוגיים הקשוחים ביותר – אותם אנשים הדוחפים קדימה את הפיכת המשטר כעת. בשום תנאי הם לא יעזבו את בתיהם והם לא יסכימו לחיות במדינה פלסטינית. משימת חייהם הינה למנוע הקמת מדינה פלסטינית. מקרבם יוצאים אלה שמשתמשים באלימות ומבצעים פוגרומים נגד פלסטינים. הם אותם מתנגדי שלום אשר בהם נמצא הפונציאל הגבוה ביותר להפניית נשק נגד חיילים ושוטרים ישראלים אם וכאשר אלו יישלחו להוציאם מבתיהם.

למה בכלל צריכים מדינה יהודית? כדי שנוכל לבטא את זהותנו בתוך טריטוריה שאנו שולטים בה. איזו זהות זאת? האם זאת היהדות החרדית המסתערת במהירות על שכונתי קריית היובל בירושלים שבה אני גר וחי ב-32 השנים האחרונות? או שזו הזהות היהודית של תל אביב הרב-תרבותית? מי שולט בעיצוב הזהות שאנו רוצים לשמר? האם זה שר החינוך הנוכחי עם המגמות שהוא מנהיג במשרדו לתגבור לימודי דת והכנסתם לתוכניות הלימודים של בתי הספר היהודיים החילונים בישראל? זה אותו משרד שתמיד מנע מאזרחים פלסטינים ללמוד על זהותם, על הנרטיב שלהם, על הספרות וההיסטוריה שלהם. איזו מדינה יהודית דמוקרטית אנחנו רוצים? הרבה אנשים אמרו לי שאנחנו צריכים מדינה יהודית בגלל השואה. למדנו את הלקח שרק אנחנו יכולים להגן על עצמנו. שגריר אירופי שאינו יהודי אמר לי שאנחנו צריכים מדינה יהודית כי יש עמים המבקשים להשמיד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. אני מכיר את הטראומה של העם היהודי ומבין את הפחדים האלה. אלה שימשו הצדקה להקמת ישראל כצו מוסרי לאחר השואה, אך אינם יכולים להצדיק את מה שישראל הפכה להיות היום ואת האופן שבו היא מתייחסת לעם הפלסטיני. הדרך לצאת מהסבך שאנחנו בתוכו ולהתקדם הלאה היא בפתרון הסכסוך הפלסטיני-הישראלי – לא בפצצות גרעין, לא בתקיפות סייבר ולא בפעולות צבאיות תקופתיות, שנועדו להחזיר מנדטים לשלטון וכן להפעיל ולבחון בשטח מערכות נשק וטכנולוגיות חדישות שהתעשיות הצבאיות של ישראל מוכרות כנשק שיעילותו נבדקה והוכחה בשדה הקרב.

התפיסה הרווחת בישראל ושל יהדות העולם בנוגע לאנטישמיות היא שגויה ומסוכנת. אינני מכחיש את קיומה של אנטישמיות, אך רוב הזמן מה שמכונה אנטישמיות איננה אנטישמיות. אלא שאותם אנשים המעצבים את המציאות שלנו היום ופועלים להמיר את ישראל למדינת הלכה לא דמוקרטית לחלוטין הצליחו להגדיר כאנטישמיות ביקורת לגיטימית נגד ישראל או נגד מדיניותה של ישראל כלפי העם הפלסטיני וכן התנגדות פוליטית לציונות. גם ה-BDS מוגדר כאנטישמיות. אומנם יש אנטישמים בקרב תומכי ה-BDS, אך תמיכה בחרם נגד ישראל בגלל מדיניותה של ישראל נגד העם הפלסטיני אינה בהכרח אנטישמיות אלא עמדה פוליטית לגיטימית. בינתיים מדינת ישראל צועדת למציאות של אפרטהייד מלאה, ואז ישראל תהיה מדינה מצורעת לא רק בעיני העולם, אלא גם בעיני לפחות חצי מאזרחי ישראל, והם לא ירצו להיות חלק ממנה. 

במאבק הנוכחי על נפשה של ישראל עלינו להסתכל עמוק במראה ולהבין שמה שאנו נאבקים עליו הוא לא רק למנוע מינוי שופטים פוליטיים בבג"ץ, או למנוע ממנהיגים מושחתים למנות את מי שהם רוצים, מתאימים או מתאימים. לֹא. המאבק הוא, אולי בפעם הראשונה, על היכולת להיות דמוקרטיה ליברלית אמיתית. מדובר בקבלת החלטה סוף סוף בדבר היחסים בין ישראלים יהודים לישראלים פלסטינים ועל האופן שבו נחיה בשלום עם שכנינו הפלסטינים. מדובר בדרישה שנבטל את חוק יסוד הלאום ונעביר חוק יסוד השוויון בין כל האזרחים. אם אנחנו רוצים לחיות בדמוקרטיה ליברלית, ישראל חייבת להיות המדינה של כל אזרחיה, שבה לכל אזרח ולכל קבוצת אזרחים יש אותה זכות לאותן זכויות – כולל הזכות לבטא את זהותם הנפרדת ולטפחה. זאת תהיה מדינה ששווה להיאבק על קיומה. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.