מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים "בצלם" פרסם תחקיר על נסיבות מותו של הילד מוחמד אל-תמימי (בן שנתיים וחצי) מירי כדורי צבא הכיבוש בראשון האחרון יוני בכפר נבי סאלח שבמחוז רמאללה, מהחקירה נחשפו פרטים על מותו של הילד מוחמד ופציעתו של אביו.

החקירה הכוללת של בצלם:

ביום חמישי, 1 ביוני 2023, בסביבות השעה 16:00, הציב הצבא מחסום בכניסה הדרומית לכפר נבי סאלח, ליד מגדל צבאי שהוקם באזור. המחסום גרם לפקק ביציאה מהכפר. בסביבות השעה 18:30 חזרה הייתם תמימי, תושבת הכפר, מעבודתה ברמאללה. הייתם ואשתו, מרווה, תכננו באותו ערב ביקור משפחתי מחוץ לכפר, אך לאחר שראו את העומס הרב, הם החליטו לבקר בביתם החדש של קרוביהם, במרחק של כמאה מטרים מביתם.

האית'ם שיחק בחוץ עם בנו בן השנתיים וחצי, מוחמד, בזמן שמארווה התכוננה בבית. בשעה 20:20 הבחין האית'ם ששני ג'יפים צבאיים נכנסו לכפר. הוא חשש שיפרוץ עימותים במקום, אז מוחמד נכנס למושב האחורי של מכוניתו והוא התיישב במושב הנהג. באותו רגע נורו כמה כדורים חיים מכיוון המגדל, אחד מהם פגע בשמשה והתיישב על לוח השעות. האית'ם מיהר להתניע את המכונית על מנת להימלט מהמקום. הוא נסוג לאחור וסובב את המכונית. ברגע שהמכונית הייתה בצד ימין של המגדל הצבאי, נורו לעברם ארבעה כדורים נוספים.

אחד מהם פגע בראשו של מוחמד והשני פגע בכתפו של הית'אם. שני הכדורים האחרים פגעו במסגרת המכונית.

הית'ם נסע לבית קרוביו, שלקחו אותם למחסום. משם הועבר מוחמד במסוק לבית חולים בישראל, שם נפטר מפצעיו מספר ימים לאחר מכן, ב-5 ביוני 2023. האית'ם פונה באמבולנס לבית חולים ברמאללה, שם שהה ארבעה ימים. אמו של מוחמד קיבלה אישור כניסה לישראל רק יום לאחר פציעתו של בנה ואביו קיבל אישור לאחר שחרורו מבית החולים, יום אחד לפני מותו של מוחמד.

זמן קצר לאחר שהית'ם ומוחמד נורו, נכנסו חיילים ומשמר הגבול לכפר, וחלקם טיפסו על הגגות. הצעירים יידו לעברם אבנים והם ירו לעברם כדורים חיים, כדורי ספוג, כדורי "גומי", מיכלי גז מדמיע ופצצות קול. שלושה פלסטינים נפצעו כתוצאה מכדורי ספוג ו"גומי", בהם צלם וקטין שנפצע בראשו ושכב בבית חולים ברמאללה. יומיים לאחר שחרורו מבית החולים הוא נעצר יחד עם נוסף איש צעיר.

ממצאי החקירה, כמו גם העובדה שהצבא פרסם אותם מיוזמתו, מוכיחים את ההתעלמות הבוטה מחיי הפלסטינים בגדה המערבית מצד מקבלי ההחלטות בצבא. דרך השתלשלות האירועים הנזכרת בחקירה מתברר כי הירי התרחש ללא כל בסיס עובדתי רלוונטי ומתבסס על חשד מופרך ורק על רגשותיו הסובייקטיביים של החייל. לא רק שזו תוצאה של "קבלת החלטות שגויה", אלא שיקוף מדויק של מדיניות הפתיחה באש של ישראל בגדה המערבית, המאפשרת לחיילים לירות באופן שרירותי לתוך עיירה מאוכלסת באזרחים, תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות. אין זה מפתיע, אם כן, שהעובדות על האירוע סוסו ושאף אחד מהמעורבים לא נענש - מהחייל שהרג את מוחמד תמימי ועד הקצינים הבכירים שתומכים במדיניות - למעט נזיפה רשמית לקצין ירה באוויר "נגד פקודות".

אלוף פיקוד המרכז, אלוף יהודה פוקס, מיהר לפטור את הצבא מאחריות לאירוע בהכרזה כי "כוחות הצבא הישראלי פועלים בסביבה אזרחית שממנה חבלנים מבצעים פיגועים ופעולות טרור... אנו עושים הכל כוח לא לפגוע במי שאינו מעורב". הצבא העלה טענות דומות לאחר ההפצצות שביצע ברצועת עזה, בהן נהרגו אזרחים שלא השתתפו בלחימה. לפי טענה זו, כאשר אזרחים נפגעים, האחריות היא על הפלסטינים. וכשהם לא נפגעים - זו תוצאה של מדיניות ישראלית זהירה. לעמדה זו אין בסיס משפטי, ודאי שאין לה בסיס מוסרי, ומטרתה רק להעניק לצבא חופש פעולה בלתי מוגבל ולשחרר אותו מהחובה לקיים את החוק.

הייתם תמימי (44), אביו של מוחמד, סיפר לחוקר השטח של בצלם איאד חדד מה קרה באותו היום:

ביום חמישי, 1 ביוני 2023, בסביבות השעה 18:30, חזרתי מהעבודה יחד עם אחי אקתם (בן 46) ובנו יוסף (בן 7). המשפחה שלנו סיפרה לנו שהצבא הקים מחסום בכניסה לכפר. כשהגענו לשם ראינו עשרות מכוניות חונות בפקק ביציאה מהכפר. בשורת הכניסה היו רק שבע מכוניות.

עמדנו שם כרבע שעה, ואז החיילים הכניסו אותנו, בלי לעכב אותנו. הורדתי את אחי ובנו בביתם. ישבתי איתם זמן מה. הבן שלי אוסמה (בן 8) היה שם ורצה להישאר ולשחק עם בן דודו. אחרי זה הלכנו הביתה. תכננו לנסוע למסיבת יום הולדת של קרוב משפחה לדיר ניזם, אבל כשישבתי עם אשתי מרווה בחצר מחוץ לבית, ראינו את העומס הרב במחסום, אז החלטנו להעלים עין. במקום זאת, אמרנו שאנחנו הולכים לבקר את אחד מקרובינו, פרג' מוניר, בן 41, שעבר לגור בבית חדש במרחק של כמאה מטרים מאיתנו. מרווה הלבישה את מוחמד ואני יצאתי לשחק איתו בחוץ עד שהיא התכוננה.

מוחמד שיחק סביב המכונית שלנו. השעה הייתה 20:20. ראיתי שני סיורים של הצבא מגיעים מכיוון המחסום.

חשבתי שבאו לכוון את התנועה, כי הפקק השפיע גם על רחוב המתנחלים. בדרך כלל כאשר הצבא נכנס לכפר נוצרים חיכוכים בינם לבין הצעירים ולעיתים יש יידוי אבנים ועימותים שבמהלכם יורה הצבא עשרות כדורים ורימונים שלעיתים פוגעים גם בביתנו.

כדי להגן על מוחמד מכל זה, החלטתי להכניס אותו לרכב. פתחתי את הדלת האחורית הימנית. השעה הייתה אז 20:30. כאשר הדלת נפתחת, האור בתוך המכונית נדלק, ואז הפנסים נדלקים ונכבים.

שמתי את מוחמד במושב האחורי בצד ימין, ואז ברגע שעליתי מאחורי ההגה נורתה אש חיה מכיוון המגדל. אחד הקליעים פגע בחלק האמצעי התחתון של השמשה הקדמית ונתקע בלוח המחוונים.

מיד התנעתי את הרכב וחזרתי כמה מטרים אחורה. התחלתי לסובב את המכונית, ואז כשהצד הימני שלה פנה לכיוון המגדל, שמעתי פרץ נוסף של שלושה כדורים או יותר. אחד פגע בכתף הימנית מאחור ויצא מלפנים.

כדור נוסף פגע בראשו של מוחמד מעל אוזנו הימנית. הוא לא השמיע קול ופשוט נפל על המושב. כשהתחיל הירי, אשתי יצאה מהבית. כשהסיבוב השני נורה, היא צרחה ושאלה מה קרה. צעקתי שהם פגעו בילד. נסעתי כ-100 מטר לבית של קרובי המשפחה שלי, ואז לא יכולתי להמשיך. הרגשתי מוסחת ומפוחדת. צרחתי בשביל קרובי המשפחה שלי וביקשתי עזרה. יצאתי מהרכב והמשכתי לצרוח, כבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים. פרג' ניגש אלינו ובחן את מוחמד.

עד אותו רגע לא ידעתי בכלל שגם אני נדבקתי. פרג' הכריח אותי להיכנס שוב לרכב כדי שנוכל לקחת את מוחמד לבית החולים, והוא התיישב במושב הנהג. שני צעירים, שהיו קרובי משפחה וגם שכנים, נסעו איתנו ופרג' ביקש מהם לא להזיז את מוחמד כדי לא להחמיר את מצבו.

הוא נהג במכונית צופר ומסמן בפנסים ובכך עקף את הפקק. בשעה 20:40 הגענו לחיילים שהיו במחסום. הם עצרו אותנו ופראג' יצא מהמכונית וצעק עליהם באנגלית שיש לנו חולה קשה. כעבור כמה דקות ניגשו אלינו שלושה חיילים עם נשקם שלוף. הצעירים הרימו את מוחמד כדי להראות לחיילים את פציעתו. מיד אחר כך נתנו לנו לעבור. פרג' ביקש מהחיילים להזעיק אמבולנס בגלל פציעתו הקשה. בהתחלה הם סירבו וביקשו שנמשיך לרמאללה, אבל אז הקצין ביקש מפרג' לעצור מול ההתנחלות "חלמיש" ולהמתין שם.

לאחר זמן מה הגיע פרמדיק ישראלי ובדק את מוחמד, והזעיק מיד אמבולנס. הוא בדק גם אותי, נתן לי עזרה ראשונה, ואז פינו אותי באמבולנס בערך בשעה 21:00 לבית החולים אישתישרי. מאוחר יותר סיפרו לי שבסביבות השעה 22:00 מסוק פינה את מוחמד לבית החולים תל השומר בישראל, שם הוא נמצא במצב קשה מאוד. דאגתי מאוד לגבי מוחמד. המבקרים והקרובים ניסו להרגיע אותי, אבל ראיתי את הפציעה שלו וידעתי שזה חמור. ארבעה ימים לאחר התאונה שחררו אותי מבית החולים, ובאותו יום קיבלתי אישור לנסוע לראות את מוחמד. כשראיתי אותו הוא היה במצב מאוד מעורר רחמים.

הוא היה מחובר לציוד ולא זז או נושם בכוחות עצמו. ישבנו עם הרופאים והם אמרו לנו שמוחמד במצב של מוות קליני ושאולי יצטרכו לנתק אותו מהציוד. כמעט נשברתי, לא יכולתי לסבול את זה. אשתי ראתה את מצבי והציעה לי ללכת הביתה, וכך עשיתי. נפרדתי ממוחמד, למרות שלא הייתי בטוח שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שני, היום החמישי לאחר פציעתו של מוחמד, אמרו לנו הרופאים בבית החולים הישראלי כי אין תקווה וכי הם עומדים לנתק את מוחמד מהציוד.

באותו יום נתנו לנו את הגופה וקברנו אותה בבית הקברות של הכפר. צבא הכיבוש לא השאיר אותנו לבד, אז הם פיזרו באלימות את המחאה שבאה בעקבות ההלוויה, והיו פצועים שנזקקו לטיפול בבית חולים.

מרווה תמימי, 32, אמו של מוחמד, סיפרה לחוקר השטח של בצלם איאד חדד מה קרה באותו היום:

הגעתי לבית החולים למחרת רק אחרי שקיבלו לי אישור. דודי בשיר תמימי היה שם כי החיילים נתנו לו רק ללוות את מוחמד במסוק, כי היה לו אישור כניסה לישראל.

הוא ניסה להרגיע אותי, אבל ידעתי שמצבו של מוחמד קשה. פגשתי את הרופאים ואמרתי לאחד מהם באנגלית שאני אמא של מוחמד ושאני חזקה ורוצה לדעת מה שלומו. "רגיל," הוא ענה. לא האמנתי לו והתעקשתי שיסביר לי בדיוק "מסוכן" אמר. הוא חזר על המילה הזו ארבע פעמים ואז אמר שמוחמד יכול למות. אני לא יכול לתאר את המצב בו הייתי. אבל אני אישה מאמינה. התפללתי לאלוהים שירפא את בני.

ביום השלישי לשהותו של מוחמד בבית החולים אמר לי אחד הרופאים שהם לא יכולים לבצע בו ניתוח להסרת הקליע, כי הוא גרם לפצעים במוח ובעורקים. ביום הרביעי בעלי הצליח להיכנס לישראל. זה הגיע שבור. כשראה את מוחמד עומד למות, נשבר ובכה. ביקשנו לראות את הרופאים כדי להסביר את מצבו. ישבו איתנו שני רופאים ומתרגם. לפני הראיון סיפרה לי המתורגמנית שהיא שמעה אנשים בבית החולים אומרים שמוחמד נפצע במריבה משפחתית. הסברתי לה בדיוק מה קרה, והיא הבינה שהבן שלי נורה על ידי הצבא.

הרופאים אמרו לנו שאם ינתקו את מוחמד מהציוד, הוא ימות. הבנו שמצבו חסר סיכוי ושהוא במצב של מוות מוחי. בעלי התחיל לרעוד. הוא עצמו שוחרר מבית החולים לפני זמן קצר ועדיין סובל מהפציעה שספג. פחדתי שהוא יתמוטט ויאבד גם אותו, אז אמרתי לו שיחזור הביתה. בשעות הערב נסע הביתה. אבי וקרוב משפחה אחר נשארו איתי.

למחרת הרופאים בדקו את מוחמד ודיברו ביניהם ואז אמרו לנו שאין תקווה וצריך להפריד אותו מהמכשירים. לדבריהם, לאחר ניתוק מהמכשירים, הלב שלו ימשיך לפעום בין עשר דקות לשעה. נכנסתי למוחמד וחיבקתי אותו. זה היה רגע קשה שאין לתאר. לאבד את בנך, הדבר היקר בעולם ללבך, להיפרד ממנו. המשכתי לחבק אותו עד שהרופאים נכנסו לנתק את המכשירים. לא יכולתי לשאת את זה וברחתי מהחדר.

חלמתי לראות את מוחמד ואחיו גדלים יחד, חלמתי לראות אותם לומדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, חלמתי לראות אותם מצליחים בחיים, חלמתי שאהיה בחתונה שלו. כל מה שנותר לנו זה הזכרונות שלו והמשחקים שלו. בכל פעם שאני רואה את הדברים שלו אני בוכה, אני לא יכול להשלים עם מה שקרה.