רקטות עזה באיזון הנפש ואסטרטגיות שחרור לאומי

אחד מסדר העדיפויות של זכות התבונה הוא שעלינו להשתמש בה כדי לנהל את ענייני חיינו הפרטיים והציבוריים, ואם אנשים נתונים להשפעות סותרות בין דחפי ההיגיון לדחפי הרגש, אזי מדינות ומנהיגיהן אמורים לגבור על התבונה על הרגש, ואפילו עבור עמים תחת כיבוש עליהם להיכנע לתבונה ולרציונליות בפרקטיקה של פוליטיקה והתנגדות, זה האחרון אינו מעשה רגשי ורגשי או רק תגובה לכיבוש ולפרקטיקות האגרסיביות שלו, אלא אלא דורש נוכחות של חזון ואסטרטגיה של פעולה לאומית, וזכות ההיגיון עבורנו, כפלסטינים, החשופים לאיומים המשפיעים על קיומנו הלאומי, לעצור את מצב האבסורד והבלבול שהגיע לשלוט. ולהנחות את כל היבטי חיינו, בפעולה מדינית ודיפלומטית ובגישת ההתנגדות.

היעדר הגיון ורציונליות בקרב המעמד הפוליטי לא תמיד מבטא בורות, אלא ייתכן שמדובר במעשה מכוון להטעות את ההמונים ולגרום להם לחיות באשליות, כי השיח שהוא טרנסצנדנטי ונפרד מהמציאות ומדגדג את התחושות. של ההמונים בלי לגעת במוח, כמו לדבר על דבקות בקבועים לאומיים והדגשת אחדות לאומית או סולידריות ערבית והאיסלאמיסט נמצא עם המטרה הפלסטינית ומגזים בשיח ההתנגדות והשחרור... בלי נוהג בשטח שהוא תואמים את הסיסמאות הללו, עניינים לא הגיוניים שפוגעים בעניין הלאומי יותר ממה שהוא מועיל לו.

אינדיקטורים לסטייה מההיגיון והרציונליות בפעולה הפוליטית הפלסטינית הם רבים, כולל אלה הקשורים לפעולה הפוליטית הרשמית של ההנהגה ולהימור שלה על הסדר מדיני, האומות המאוחדות ובית הדין הפלילי הבינלאומי להשבת זכויותינו שנגזלו ולהגן על אנשים מדיכוי הכיבוש.כל סכסוך בינלאומי, שהוא הימור קרוב יותר לאשליה ומסתיר בתוכו מצב של חוסר יכולת וכישלון בביצוע החובה הלאומית, לרבות מה שקשור להתנגדות המזוינת והתקרבות שלה והגלישה. למתן עדיפות לאינטרסים מפלגתיים ואישיים ולחישובים של סדר יום חיצוני מרובה.

ומאחר שכתבנו ודיברנו ארוכות על כישלון גישת ההסדר המדיני ועל אשליות ההימור על לגיטימציה בינלאומית רק כדי להחזיר את הזכויות הלגיטימיות שלנו, נקדיש מאמר זה לסוגיית חוסר הרציונליות בפרקטיקה של התנגדות מזוינת , במיוחד הטילים ששוגרו מעזה.

כן, התנגדות היא זכות לגיטימית לעמים התחת כיבוש, אבל זכות זו חייבת להתבצע בצורה רציונלית ומתכננת על מנת להימנע מתגובה מהאויב שגורמת להפסדים רבים יותר ממה שמשיג פעולת ההתנגדות.

בין אם נקרא לזה התנגדות, ג'יהאד או תנועת שחרור, זה נופל בהקשר של התנגדות עממית או מלחמת שחרור עממית. ההתנגדות העממית צריכה אסטרטגיה לאומית משולבת שמפעילה את כל האנרגיות והיכולות של העם כדי להתמודד עם הכיבוש.

אנו מבינים את מצב הכעס והשנאה נגד הכיבוש, בדיוק כפי שאנו מבינים את מצב האהדה והתמיכה העממית בכל מבצע לוחמני המכוון לאויב, בין אם זה ירי רקטות מעזה או פעולת קומנדו בגדה המערבית הכבושה. , התבונה מחייבת את לוחמי ההתנגדות לדעת או לצפות מה יחשוב האויב ואת תגובתו, ולא רק לדבר עדיין.התהליך הוא על גבורה וניצחונות, ולכן חישובי הניצחון והתבוסה כוללים פעולה ותגובה והשוואה ביניהם, בדיוק כפי שתגובת האויב לא תהיה מוגבלת לקבוצה שביצעה את פעולת הפדאיין, אלא העם והפרויקט הלאומי כולו ישלמו את המחיר.

ונעמיד את הדברים הבאים לחישובי השכל והרציונליות, והאם העיסוק בסוגיות אלו אכן היה רציונלי ושירת את האינטרס הלאומי:

1- כאשר אומצה האופציה של שלום והסדר מדיני בין הארגון לשחרור פלסטין לבין הישות הציונית, ותנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי דחו גישה זו, העם היה מפולג, ומחציתם הפכו עם פתרון בדרכי שלום. , והחצי השני עם המשך המאבק המזוין, וכל צד פקפק ובגד בשני ופעל לסכל את מאמציו.

2- לאחר שצבא הכיבוש עזב את עזה על פי התוכנית הציונית שיישם שרון בסתיו 2005, הודיעו הפלגים החמושים כי ההתנגדות בעזה אילצה את ישראל לסגת, ובהנחה שאמירה זו נכונה, ההנחה וההנחה היא שנדרשה. מדינת ההתנגדות המזוינת תועבר לגדה המערבית כדי לשחרר גם אותה, ושהפלסטינים יתמסרו לבנייה ולפיתוח הרצועה ולהוכחת יכולתם של הפלסטינים לשלוט בעצמם בצורה דמוקרטית ורציונלית, אבל מה שקרה זה חמאס הפך לשליט הבלעדי של עזה, וההפיכה התרחשה ומה שהיה קרוב למלחמת האזרחים. ההתנגדות המזוינת כמעט ונפסקה בשאר השטחים הפלסטיניים.

3- באו החלוקה והדיבורים על (המלחמה בעזה), שהומצאה וקידמה אחד מערוצי התקשורת, כאילו הגדה המערבית וירושלים אינן עדות למלחמה ותוקפנות חמורות יותר, והקרב הפך ל אם זה היה בין הישות הציונית לרצועת עזה, ובעימות האחרון נראה היה כאילו זה היה בין הישות הציונית לתנועת הג'יהאד האיסלאמי, ואפילו בתוך הגדה המערבית לא הייתה אסטרטגיה להתנגדות, אבל לפעמים אנו מוצאים כאלה שמפקפקים בפעולות של התנגדות אינדיבידואלית.

4- אם חמאס יודע שישראל, המונעת הקמת רשות ריבונית בגדה המערבית, נשלטת על ידי מי שהכיר בה ודוחה פעולה צבאית, האם חמאס מאמין שישראל תאפשר לו להקים רשות מדינית במערב. בַּנק? ועוד שאלה: מדוע פועל חמאס להחלשת הסמכות הלאומית בגדה המערבית, סמכות הארגון לשחרור פלסטין ותואר הפרויקט הלאומי, בעוד חמאס עצר את ההתנגדות המזוינת מעבר לגבולות רצועת עזה בתמורה לשימור סמכותה וחיי מנהיגיה?

5- איפה החישובים הרציונליים בטילים ובמנהרות (התנגדות)?

למרות התחושות והרגשות הרגשיים ומצב התמיכה העממית שהעלו הרקטות מרצועת עזה לעבר השטחים הכבושים, זה באמצעות מימוש ההיגיון וחשיבה הגיונית על המטרה מאחורי שיגור הרקטות והשלכותיה, בין אם באמצעות ההרס. תגובות האויב, או התגובות הבינלאומיות שבהן העולם מסתכל זה כאילו מתקפה של קבוצות חמושות על מדינה חברה באו"ם.

נכון שהטילים של ההתנגדות יוצרים מצב של פאניקה וטרור בקרב חלק מהישראלים ומשפיעים על מהלך החיים התקין, אבל האויב יכול בקלות לספוג את התקיפה ולהחזיר את הדברים תוך ימים ואפילו שעות למה שהיה. תגובות וטילים, הם גורמים נזק בכל סבב מלחמה שמצטבר ומתקשה לתקן. זה הופך את רצועת עזה וסיעות ההתנגדות ליותר נתונות לסחטנות מצד האויב והתורמים, בנוסף להשלכות הפוליטיות, כמו העימותים בעזה להסיט את תשומת הלב מהמתרחש בגדה המערבית.

מי שחושב להתעמת עם האויב עם טילים והוצאות הוא פטריוטי אך חסר כל ידע במלחמות השחרור העממיות והאסטרטגיות שלהן, ולכן עבודתו אינה נופלת בהקשר של שחרור לאומי, או שהוא עובד עבור גורמים חיצוניים שמטרתם לשמור על מתח. פלסטין ובחזית עזה בעד אג'נדה משלה שאין לה שום קשר לשחרור פלסטין.

כיצד יכולה תנועת התנגדות להגביל את פעולת ההתנגדות שלה לכיכר הצבאית שבה האויב מצטיין מאוד, והיכן הרציונליות במחשבה שטילים ומנהרות יכולים לשחרר את הארץ?

היכן הרציונליות בשליטה של ​​מפלגה בחלק מהשטחים הכבושים (רצועת עזה) שעדיין נמצא בכיבוש ובמצור, והאויב שולט בכל מוצאיו ושולט בכל הצרכים הבסיסיים של העם, לרבות מזון, תרופות, חומרי בניין, נסיעות, וסחר, וכן כסף קטארי שבו משלמת רשות חמאס חלק מהמשכורות לעובדיה?!!! בכל זאת נורים טילים לעבר האויב הזה ומנהיגי ההתנגדות מכריזים שהם ישמידו את ישראל ושהשיגו איתה מאזן כוחות וטרור?!!!!!

היכן הרציונליות והדרישות הפשוטות ביותר של האסטרטגיות של מלחמות שחרור עממיות כאשר פלגי ההתנגדות משגרים מאות ואלפי טילים לעבר האויב מבלי לגרום לו נזק אנושי או חומרי משמעותי, כאשר האויב קרא מראש לאזרחיו להתבצר ב מקלטים שהוכנו מראש או להעבירם למקומות בטוחים, בעוד טיל בודד מהאויב עלול להרוס מגדל מגורים או מפעל תעשייתי ולמחוק אותם לחלוטין? ותושבי הרצועה ללא מקלטים או מקומות בטוחים ומתחת לעיניהם של מטוסי חקר ומגדלי תצפית?

איפה הרציונליות כאשר תנועות החמאס והג'יהאד מצהירות על שייכותן לציר ההתנגדות ומדברים על אחדות הזירות בתקופה שבה נמשכים ההתנחלות, הטרור והתוקפנות החוזרת ונשנית בגדה המערבית וברצועת עזה, והאל- מסגד אקצא מחולל ואף נשלט על ידי היהודים... איננו שומעים או רואים תגובה מציר ההתנגדות - איראן וסוריה וחיזבאללה - וחמור מכך, הצהרת חלק ממנהיגי ההתנגדות כי עזה לא תעשה זאת. לשתוק במקרה של תוקפנות נגד איראן!!

לבסוף, אחרי מה שהנושא הלאומי הגיע אליו ואחרי שהמעמד הפוליטי הגיע למבוי סתום והתעסק בשמירה על האינטרסים והפריבילגיות שלו יותר מאשר הדאגה שלו לאינטרס הלאומי, נדרש שהעם יפסיק להמר על אשליות שווא וסיסמאות שקודמו. על ידי מפלגות, בין אם הן סיסמאות של לגיטימציה בינלאומית והסדר מדיני או סיסמאות התנגדות וג'יהאד, במיוחד כשראינו מה קרה בגדה המערבית ובירושלים תחת רשות ששמה את כל הביצים בסל ההימורים על שלום ולגיטימציה בינלאומית. , ומה קרה ברצועת עזה בסמכותם של פלגי התנגדות חמושים ומשגרי רקטות.