חייל ישראלי רוצח ילדים פלסטינים נענש בנזיפה "המאמר הזה נמצא בראש העמוד".

דווח כי בית משפט צבאי ישראלי גזר על חייל ישראלי נזיפה בגין מעשה הרג ילד פלסטיני בן שנתיים. בית המשפט הצבאי טען כי הריגת הילד הפלסטיני הייתה טעות לא מכוונת, וזיכה את החייל הישראלי. כששמעתי את הידיעה הזו, קפצו לזכרוני כל תמונות ההרג הישראליות, על כל הכלים המדומים והבלתי מדומים שלהן, במשך יותר מחמישה עשורים. איך צבא שמתאר את עצמו כמוסרי ומתהדר בטוהר הנשק שלו יכול להצדיק הרג של ילד בן שנתיים?האם פעולות כוחות הביטחון הישראליות מוצדקות, לא משנה כמה הן יהיו, והן הפלסטינים. אנשים שנידונו לשלם בחייהם את מחיר הפחד והפחדנות הישראלים? הראוי והמצווה ביותר לשפוט את הרוצח בעונש חמור הוא נזיפה. עד כמה ההתעלמות הישראלית מהחיים הפלסטינים, ועד כמה מושפלת ההתנהגות הישראלית בכיבוד ערך החיים, שהוא הגבוה ביותר. תן לצדק ליפול אם הוא בדרך זו ובצורה הזו.

הוא לא הילד הפלסטיני הראשון, וגם לא יהיה האחרון, שנהרג מאש כוחות ישראליים. כוחות הכיבוש נהגו להרוג ילדים פלסטינים, שכן הם אינם מכירים באמנה הבינלאומית להגנה על ילדים משנת 1989, וגם לא בהחלתה על ילדים פלסטינים, בין אם הם נתונים בכיבוש צבאי ישיר ובין אם הם תחת הרשות האזרחית הישראלית. מאז 1967 הרגו כוחות ישראליים מאות ילדים פלסטינים באמתלה כזו או אחרת.

תהליך ההרג הישראלי השיטתי לא נעצר באנשי ההתנגדות הפלסטינית, אלא כלל נשים בהריון ולא בהריון, קשישים תמימים וילדים עם צרכים מיוחדים כמו איאד אל חללק, וחרשים ואלה שעושים זאת. לא שומע. מוות גזעני מכוון. גם מי שהתבודד במסגד או פרישות במחרב, או התייעץ עם משפחתו, יד המנון הישראלית הגיעה אליו ולמשפחתו, לחבריו ולחבריו ללא שמץ של אפליה או הבחנה.

יד ההרג הישראלי הושטה ממעשי הטבח הפלסטינים בדיר יאסין, טנטורה וכפר קאסם, לבית הספר בהר אל בכר ולתלמידים המצרים שם, ובטבח קנא, שבו נהרגו 106 אזרחים לבנונים בדרום לבנון. ידיהם של שמעון פרס, שזכה בפרס נובל, ירדנים בערים ירדניות כמו מלח וג'רש, ומדענים מצריים, עיראקים, סורים ונציגי ההתנגדות הפלסטינית במקומות שונים בעולם.

אף שהדיבר הראשון מבין עשרת הדיברות אוסר ואוסר הרג, והדתות השמימיות אוסרות זאת, "ואל תהרוג את הנפש אשר אסר ה' אלא בצדק". אמנת זכויות האדם מגנה עליה בכל הכלים שלה, והמשפט ההומניטארי הבינלאומי. הוקמה רק כדי להגן על הזכות לחיים של תושבי האזורים הכבושים, אזרחים ואנשי צבא. לביטחון הישראלי, לרבות הצבא, המשטרה ושירותי המודיעין, יש מדיניות של הרג באמצעים שונים, באוויר, ביבשה ו יָם.

יד ישראל המושטת להרג אינה ממתינה לאישור שיפוטי כפי שנדרש בכל מדינות העולם, כפי שקורה בהוצאות להורג, אלא מנצלת כל הזדמנות של מודיע לא ידוע, ביום או בלילה, שחר או ערב, לביצוע. מדיניות החיסול הפיזי, גם אם כל משפחתו של המבוקש, היא נוכחת בביתו, מתקשרת איתו, או שוכבת איתו, גם אם זה מוביל להרג של כולם, ובתמורה אתה רואה אותם שרים על מזהיר אחרים להתפנות מהמקום.

ואתה רואה אותם מלווים את תהליך ההרג אחר כך בהריסת ביתו של המת או בית קרוביו גם אם ישן בו לילה אחד, או שנתנו לו לדמם בתואנה שאולי הוא נושא חגורת נפץ, או הם משבשים ומונעים את הגעת האמבולנס, ואף מספקים לו את הסיוע הדרוש והחיוני מרופא או פרמדיק ערבי.

אפילו ההנחיות על אש גלויה שפורסמה על ידי האו"ם כבשורת האש החיה בכל המדינות, כמוצא אחרון לשימוש בכוח קטלני, הוחלפו בהנחיות לצבא הישראלי להשתמש בכוח אש קטלני אם החייל הישראלי בסכנת הכחדה, כאילו מומחי האו"ם אינם מעריכים את הזכות לחיים. הם לא אנושיים, שכן הם קבעו כי התוקף יוזהר בשפה שהוא מבין ובקול רם שיפסיק, וכי הנשק יופנה באוויר עם יריות אזהרה.

הנחיות ספציפיות וברורות, שאינן יכולות להיות מעורפלות, הוחלפו על ידי הישראלים בהנחיות מעורפלות, גמישות, מעורפלות, מעורפלות ומעורפלות, המאפשרות מקום נרחב לפרשנות. זה יכול להיות מריבה מילולית, תנועה רגשית, אגרוף או מכה, תנועה משפילה, אבן, משחק ילדים או עבירה, אז מי מעריך את הקריטריון של סכנה, חומרתה ומידתיותה עם שימוש בנשק חמוש. כוח אש, והאם זה שווה לסכין עם מקלע?!

מה שעודד את מדיניות ההרג הישראלית השיטתית היה היעדר עונש יעיל או ענישה מרתיעה עבור המבצע, השותף, המסית והשותף לפשעים אלו, ללא קשר לשמותיהם ולדרגותיהם השונות. ארצות הברית, למשל, התרחקה מהעמדה לדין והעמדה לדין של רוצחי ישראל של אזרחים אמריקאים בגלל שהם ממוצא פלסטיני, וזו כשלעצמה אפליה גזעית, כלומר פשע בפני עצמו.

האמריקנים לא רדפו, העמידו לדין או הענישו את רוצחיהם של שרין אבו-עקלה ועומר אסאעד הקשיש בכפר ג'לג'ליה, למרות שעבר זמן רב מאז נהרגו. כמו כן, האיחוד האירופי היה ועודנו פועל כלפי כוחות הביטחון הישראליים, מגן עליהם ומחסן אותם מכל אחריות, למרות האפשרות להעמידם לדין. אפילו בית הדין הפלילי הבינלאומי, שאמור להיות המוצא הראשון והאחרון לשפוט את הרוצחים הישראלים נגד הפלסטינים, נכשל במשימה הזו שהטקסטים שלו מחייבים אותו לעשות. במקום זאת, היועץ המשפטי לממשלה שלה, קארים חאן, התרחק מהגשת כל אישום או הגשת כתב אישום נגד כל מאבטח ישראלי, מתנחל או כל פקיד ישראלי. אנו מציינים כאן שהסכמי אוסלו אינם מאפשרים לאף ישראלי להישפט בפני בתי משפט פלסטיניים בגין פשע כלשהו שביצע על קרקע פלסטינית.

זה עניין עצוב, אלא עניין שמעורר את העצבים וגורם למבצע העבירה לא לקבל את עונשו ופיצויו כדי שיוכל להוות דוגמה לזולת, וכדי שהעונש ישפיע על אחרים. אחרת, העונש מאבד את תפקידו ומטרתו. באשר לדבר על נזיפות, אזהרות, הורדות בדרגה, ניכויים בשכר, מעצרים לחקירה לימים, העברות, פרישה ועונשים חמורים נוספים, אין זה אלא "לצחוק על הזקנים" וזלזול בערך החיים של הפלסטיני, ושיטתית. אנטגוניזם נגד זכותו האלוהית, הטבעית והאנושית לחיים.חיים (ויש לך חיים בגומל, בני בינה, כדי שתפחד).