בירושלים, הקונסוליה האמריקאית ואטקה

באוקטובר של שנת 1995 הציג הסנאטור רוברט דול את טיוטת "החוק ליישום העברת שגרירות ירושלים", ולאחר חודש אושרה והוצאה כ"חוק ציבורי". "החוק הכללי" נחשב מחייב ליישום, וניסוח המבוא שלו היה שינוי משמעותי במדיניות הרשמית, שכן הוא התייחס לעיר "ירושלים" ככזו שהיא נתונה לחלוטין לריבונותה של "מדינת ישראל" ונחשבה "בירתה" מאז 1950. וכי בתקופה 1948-1967 "חולקה העיר במקום שבו ירדן פיקחה על החלק המזרחי שלה, "ומנע מהיהודים גישה למקומות הקדושים". הוא ממשיך ואומר כי מצב זה "השתנה לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים", כאשר "ישראל הבטיחה חופש גישה לבני דת למקומות הקדושים להם." החוק אימץ את החלטות הסנאט 106 ו-113, אשר קבע כי "העיר ירושלים נותרה בלתי מחולקת, רואה בה בירה" ו"מאוחדת". ה"חוק" התעלם מהסטטוס קוו ומהמשפט הבינלאומי בנוגע לעיר ירושלים, ובמקום זאת התייחס ל"הצהרת עקרונות השלטון העצמי". "והחתימה שלאחר מכן על הסכם "עזה ויריחו" ו"תקופת המעבר".

על מנת ליישם אותו, ה"חוק" נתן לשר החוץ 30 יום להציג בפני הקונגרס תוכנית עם שלבי זמן ל"בנייה והעברה של השגרירות." הוא נתן לנשיא ארה"ב עד 31 במאי 1999 להעביר את השגרירות, תוך שהוא נותן לו לנשיא את האפשרות לבקש מהקונגרס לדחות את יישום "החוק" לשישה חודשים רק אם זה היה "ביטחוני". ארצות הברית מאוימת מיישומה. "החוק" הרחיק לכת בניסוחו כאשר אישר את הקטנת תקציב הנציגות הדיפלומטית השנתית במחצית והעברת המחצית השנייה לתקציב בניית השגרירות והעברתה.

מאז הקמתה ב-1844 עד 1995, הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים הייתה חשובה מבחינה סמלית ופוליטית לארצות הברית של אמריקה ולערכיה. בתקופה זו, על עצירותיה הרבות, סירבה ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל והקימה את שגרירותה בתל אביב, ושמרה את הקונסוליה שלה בירושלים כדי לשרת את הפלסטינים. והיא המשיכה רחוק יותר בכך שלא אפשרה לרכבים הרשמיים שלה להניף את הדגל האמריקאי בירושלים, והתעקשותה לשים את השם "ירושלים", ולא "ישראל", במקום הולדתו של בעל הדרכון האמריקאי יליד ירושלים. והיא נהגה במדיניות החוץ המקבילה שלה כשהיא הפעילה לחץ על כל מדינה שניסתה להעביר את שגרירותה לירושלים.

ברור כי השינוי הרדיקלי במדיניות ארה"ב כלפי הפלסטינים וזכויותיהם קיבל ממדים שונים ומאיצים מאז אמצע שנות התשעים, במיוחד על ידי הקונגרס וחבריו הפעילים, שכן הקונגרס עדיין דן ומאמץ הצעות חוק וחוקים רבים המגבילים כל מאמץ אפשרי של הממשל האמריקני שיגיע להסדר מדיני מקובל. בהקשר זה, הקונגרס העביר את חוק "טיילור פורס" ב-2018 בדבר "עצירת הסיוע הכלכלי של ארה"ב לרשות הפלסטינית אם היא לא תפסיק את הסיוע למשפחות של שהידים והאסירים". באותה שנה, הקונגרס העביר את "חוק הבהרת הטרור-ATCA" בעקבות תביעות פדרליות נגד הארגון לשחרור פלסטין. וצדק לנפגעי טרור - (PSJVTA) כדי לכוון ישירות לארגון לשחרור פלסטין ולנתק כל ייצוג פלסטיני רשמי בארצות הברית, ולסלול את הדרך להעמדה לדין של הארגון והרשות הפלסטינית בבתי משפט אמריקאים.

ברור שהמטרה העיקרית של חוקים בלתי צודקים אלה כלפינו היא לסחוט ולהכפיף את ההחלטה הלאומית, שלא התקבלה קודם לכן וגם לא מאוחר יותר. מה שנדרש מאיתנו נשאר מאמץ גדול יותר לזכות בסנגורים מרמת החקיקה האמריקאית למען מטרתנו הצודקת.