תחת השמש הקופחת במזרח לבנון, הפליט הסורי איברהים אל-קרבו עסוק בילדיו בקילוף שיני שום כדי לפרנסו, בעוד הוא איבד תקווה לחזור לארצו למרות המערכה הגוברת נגד הפליטים בלבנון, הביקורת על הרשויות המארחות, והירידה בסיוע הבינלאומי.

"הבן שלי אמר לי שהיד שלו הכחילה מהשום...ואמרתי לו שאם הוא אדום, תמשיך לעבוד. אנחנו רוצים לאכול לחם", אומר קארבו, כשריח השום עובר במחנה בעיירה של סעדנאיל בעמק הבקעה.

אל-קרבו, בן 48, עובד עם חמישה מתוך ששת ילדיו, כולם מתחת לגיל 12, כדי להפריד את שיני השום זו מזו על ידי מעיכה חזק ואז קילוף, מה שלפעמים גורם לידיים הקטנות שלהם להתנפח.

העבודה מספקת למשפחה כעשרים דולר לשבוע, בעוד שהסיוע שהם מקבלים מהאו"ם מספיקים רק לכיסוי צרכים בסיסיים, אומר קרבו.

פליטים סורים בלבנון חיים בתנאים קשים, במיוחד מאז תחילת הקריסה הכלכלית שהמדינה עדה לה מאז סתיו 2019.

המשבר הכלכלי הגביר את הרטוריקה העוינת כלפי פליטים המקבלים סיוע מארגונים בינלאומיים, בתקופה שבה יותר משמונים אחוז מהלבנונים נמצאים מתחת לקו העוני.

לאחר מסעות מעצר וגירוש פליטים שבוצעו על ידי שירותי הביטחון במהלך השנה הנוכחית, באמתלה של אי השגת המסמכים המשפטיים הדרושים, חסמה לאחרונה הממשלה הזמנית תוכנית לחלוקת סיוע כספי בדולרים לפליטי האו"ם.

לפי הרשויות, לבנון מארחת יותר משני מיליון פליטים סורים, בעוד שהמספר הרשום באו"ם אינו עולה על 800,000.

שלטונות לבנון מפעילים לחץ על הקהילה הבינלאומית וארגוניה, וקוראים להחזיר את הפליטים לארצם, לאחר שהקרבות נעצרו באזורים נרחבים בסוריה שהגיעו לשליטת כוחות הממשלה.

לפני כשבע שנים נמלט האיש מעירו, בה עסק בתחום הבנייה, לאחר שהמדינה האיסלאמית השתלטה עליה והפכה אותה למעוז הבולט שלה בסוריה עד להבסה ב-2016 על ידי הכוחות הדמוקרטיים הסורים. שעמוד השדרה שלו הוא הלוחמים הכורדים ונתמכים על ידי הקואליציה הבינלאומית בראשות וושינגטון.

למרות שחלום השיבה רודף רבים, פליטים רבים מוצאים את עצמם היום לכודים בין תנאי החיים הירודים בלבנון לבין חוסר היכולת לחזור, לאחר שאיבדו את בתיהם כתוצאה מהקרבות ופרנסתם, בנוסף למחסור בשירותים בסיסיים. גם מספר רב של צעירים חוששים כי ייאלצו להצטרף לשירות החובה בסוריה.

המלחמה בסוריה, שגרמה, מאז פרוץה ב-2011, למותם של יותר מחצי מיליון בני אדם והרסה את הכלכלה ויכולותיה, גרמה ליותר מ-5.5 מיליון בני אדם לברוח מהמדינה, בעוד מספר כמעט שווה נעקרו בתוכו.

במחנה סמוך בעיירה סעדנאיל, מביעה גופרן אל-ג'אסם (בת 30) את דאגתה לגבי עתידם של ארבעת ילדיה בלבנון, לאחר שסירבה לשלוח אותם לבית הספר מכיוון שלא הצליחה לשלם את עלויות ההובלה.

האם, שנמלטה עם משפחתה מנפת אידליב שבצפון מערב סוריה, מספרת כי שניים מילדיה סובלים מאי ספיקת לב.

ואחת מהן, בגיל שבע, זקוקה להשתלת לב, בניתוח יקר שהיא אינה יכולה לעמוד בה כלל.

"אני רואה את הילדים שלי מתים מול העיניים שלי", היא אומרת, עם דמעות בעיניים, לאור העובדה שאף אחד לא נותן חסות לטיפול בשני ילדיה החולים.

כמו פליטים רבים שמתלוננים על הלחץ הכלכלי והפסיכולוגי ממנו הם סובלים באוהלים נשכחים, אל-ג'אסם אומר: "לא נוכל לחזור לסוריה כי בעלי נדרש למילואים (בצבא)".

ואתה שואל "איך אבטיח את מזונות ילדיי" באותה תקופה?