זוג פלסטיני נשוי, נורה ומוסטפא סאב-לאבן, מתכוננים לימים הממתינים ליישום החלטת בית המשפט הישראלי לפנות את ביתם במזרח ירושלים לטובת מתנחלים בתיק שראשיתו ב-1978.

הבית ממוקם ברובע המוסלמי בעיר העתיקה של ירושלים הכבושה. ביום ראשון מתחיל המועד שאחריו תוכל משטרת ישראל להיכנס לבית ולגרש אותו ממנו, לאחר עשרות שנים של הליכים משפטיים.

"בימים אלה, אני כמו אסיר הנידון למוות. כשמוציאים אותך מהבית שלך, זה גזר דין מוות", אמרה נורה סוב לאבן לסוכנות הידיעות הצרפתית.

"אני לא ישנה כמו אנשים אחרים, החיים שלי קשים ואני חיה על כדורי הרגעה", הוסיפה.

המשפחה הייתה מעורבת בסכסוך משפטי עם הרשויות הישראליות ומתנחלים כבר 45 שנה.

לטענת המשפחה והעמותה הישראלית נגד התיישבות "עיר עמים", המתנחלים מיוצגים בתיק על ידי ארגון בשם "עטרת לאושנה" בדמותו של אלי אטל.

אטל סירבה לבקשת AFP להגיב בנושא.

המתיישבים מספרים שיהודים התגוררו בנכס לפני הקמת מדינת ישראל ב-1948, וירדן השתלטה מאוחר יותר על ניהול מזרח ירושלים.

הם מבססים את טענותיהם על הרכוש על חוק ישראלי עוד משנות השבעים של המאה הקודמת, המאפשר ליהודים לשחזר רכוש שהיה שייך ליהודים לפני קום המדינה.

על פי חוק זה, מי שאינו קשור לבעלים המקוריים של הנכס יכול לתבוע אותו בחזרה.

לגבי משפחת סאב לבן אומרים שירדן בילתה את שנות ה-50 בהיותה "דיירים מוגנים".

ישראל כבשה את הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מאז 1967. המדינה העברית סיפחה מאוחר יותר את מזרח ירושלים בצעד שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית.

המשפחה הראתה לסוכנות הידיעות הצרפתית חוזי חכירה ירדניים משנת 1953, וכן פסקי דין של בית המשפט הישראלי המכירים בהם כ"דיירים מוגנים".

בתי המשפט הנוכחיים בישראל ביססו את החלטתם כי על בני הזוג לפנות את הבית, על כך שהמשפחה אינה מתגוררת בבניין דרך קבע.

נורה מעירה על כך בכך שהייתה תקופה שבה היא לא הייתה ממש בבית בגלל אשפוזה.

בנה, ראפאת סוב לבן, בן 34, עובד נציבות האו"ם לזכויות אדם ברמאללה, אומר: "מבחינה חוקית ולפי המערכת הישראלית, אין לנו עוד ברירה אחרת".

לדברי עיר עמים, החלטות פינוי לטובת מתנחלים מאיימות על כ-150 משפחות פלסטיניות בעיר העתיקה ובשכונות הפלסטיניות הסמוכות, בשל "חוקים מפלים ושותפות המדינה לארגוני ההתנחלות".

אגודות מתנחלים, לטענת האגודה, או שנעזרות בחוק נכסי נפקדים או במתווכים ובשיטות חוקיות ובלתי חוקיות כדי להשיג את מטרותיהן, הן הצהירו שוב ושוב כי הן רוצות "להפוך את ירושלים לעיר יהודית עם מיעוט ערבי".

לטענת העמותה, החלטות הפינוי הן חלק מ"אסטרטגיה לחיזוק ההגמוניה הישראלית על אגן העיר העתיקה, המייצגת את החלק הרגיש ביותר מבחינה דתית ופוליטית בירושלים, ומהווה נושא ליבה בסכסוך" בין שני הצדדים.

220,000 מתנחלים חיים כיום במזרח ירושלים, יחד עם 370,000 פלסטינים, לפי האגודה.

בשכונת עקבת אל-רסאס בה שוכן בית המשפחה ישנם בתי ספר יהודיים דתיים שנפתחו בשנים האחרונות, ושכנים יהודים משתמשים באותן מדרגות שאליהן ניגשת משפחת סוב לבן לביתם.

"אנחנו חיים בלי חופש או ביטחון", אומרת נורה.

בתוך הדירה הורידה המשפחה את התמונות שהיו תלויות על הקירות, שכן חבריה מודעים לכך שלא יספיקו לקחת את חפציהם לאחר שמשטרת ישראל תגיע למימוש החלטת הפינוי.

"כשההחלטה תיושם, ההורים שלי יעברו לבית שבו אני ואחותי גרות", מספרת רעפאת, בת 34, בשכונה אחרת במזרח ירושלים.

"זו האפשרות היחידה", הוא מוסיף.

לאחר הפינוי, המשפחה תשאיר אחריה עקבות בלעדי בבית, שנראה היום כמעט ריק, שהוא השרבוטים של הנכדים על הקירות והסיסמאות שהכינו כמו "שחררו את פלסטין", "נחזור" ו"זה זה הבית שלנו".

נורה, בת 60, מספרת: "גרתי בבית הזה מילדותי. גדלתי בו והפכתי יתומה. האבא והאמא כאן", ומוסיפה: "הבית הוא לא רק קירות. הבית הוא זיכרון, העבר שלי וכל החיים שלי", אבל להם (למתנחלים) לא אכפת מזה.