צעדת התקשורת המלאכותית היא ביטוי למשבר קיומי

מדי שנה מפעיל הכיבוש הישראלי פעילות מלאכותית ומסורת שנתית שהחלה בשנת 1968 ונמשכת עד היום. מדי שנה המספר גדל עקב התגייסות התקשורת של ארגוני המקדש ומפלגות הימין הקיצוני לשקף את התפתחות האידיאולוגיה הגזענית כצעדה גזענית שבה הופך השטח הקדוש לצריף צבאי, חנויות סגורות ואסור על פלסטינים. לשוטט, בנוסף לשיוך של הצעדה הזו עם ריקודים ושירים בעלי ממד קיצוני באמצעות ביטויים נגד הערבים וקריאות מוות נגד הפלסטינים.

בנוסף למצב הכוננות חסר התקדים לקראת השלמת הצעדה, וזה סימן לאימה ולפחד של המתנחלים, למרות שצעדתם עברה ללא הרתעה, שכן המטרה העיקרית של צעדה זו היא לגבש את נוכחותם ולהתגרות בפלסטינים, מול הוודאות שלהם שאדמת ירושלים אינה שלהם, אלא התעקשותם להעביר את הצעדה כדי להעביר מסר לדעה הישראלית הפנימית שבירת ירושלים מאוחדת אליהם.

מצעד התקשורת אינו מצעד המביע דעה או הפגנת כוח, אלא כלי לחימה דתית ופוליטית שמבצע הכיבוש מאז 1948, שמטרתו לחזק את הפרויקט הדתי ולחזק את מדינת "ההלכה". בו מתקדשת הנוכחות הציונית בשינוי המאפיינים ההיסטוריים, הדמוגרפיים והגיאוגרפיים של העיר ירושלים עד הרגע המכריע הוא בניית בית המקדש, הנחשב לשלב האחרון בהשלמת ירושלים המאוחדת.

צעדת התקשורת הראתה את סערת הכיבוש והחשש מפני כל תגובה לצעדה, על ידי ביצוע תוכנית הפועלת להגנה על הצעדה, שהראשונה שבהן הייתה נטרול רצועת עזה לאחר הקרב האחרון שניהל הכיבוש ב- הרצועה, כמו גם המצור על הגדה המערבית ומעקב אחר הכניסות המובילות לירושלים, והפלסטיני הכבוש שבתוכו נוטרלו על ידי חסימת הגישה שלהם לעיר הקודש, וגם ההחלטה למנוע את הנפת הדגל הפלסטיני, ונחשב שמי שמניף את הדגל ביצע עבירה פלילית חוקית, שלא לדבר על פריסת מערכות כיפת ברזל, כאות לפחד הכובש ולרמת הכוננות הגבוהה על מנת למנוע השלכות כלשהן.

מעבר המצעד התקשורתי ללא הרתעה אין פירושו כניעה, שכן אין באחריות פלג אחד או אזור גיאוגרפי אחד לבצע את משימות ההגנה הראשונה על ירושלים והקדושים.

ירושלים היא באחריותו של כל אדם ופרט פלסטיני הנמצא בפלסטין, וכי הצעדה התקשורתית נועדה לבסס את הנרטיב הציוני, שהיה אמור להיות לו התנגדות תקשורתית להתעמת עם הנרטיב הזה על ידי גיוס הפלסטינים במקום ירושלים לחיזוק הנוכחות הפלסטינית. ולהגביר את ההשפעה העממית ככלי שעיקרו ביסוס הנרטיב הפלסטיני אל מול הסכסוך הנוכחי, שהוא מאבק הקיום בין הפלסטינים לישראלים.

ההשפעה העממית היא באחריות הפלגים שלא עשו את הדרוש כדי לחזק את הנוכחות הפלסטינית ביום "מצעד התקשורת". כמו כן, התמודדות עם כל חירום שהכיבוש מבצע מחייבת חזית וכוח לאומי אחד, ולא חזית לסירוגין.זה קורה בירושלים, בנוסף לתפקיד הערבי, כל עוד שרים על זה שירושלים היא ערבית ואיסלאמית.

מעבר הצעדה ללא תגובה מעיד על חולשת המציאות הפלסטינית, וכי הנכבה הפלסטינית אינה מיוצגת על ידי הנכבה של 1948, אלא ישנה נכבת הפילוג המחזקת את אובדן העניין הפלסטיני. והבזבוז של הגדה המערבית לטובת הכיבוש על ידי סיפוחו בהדרגה וחיזוק התוכנית המכרעת לסמוטריץ', שבה הפריך מאמרים המגבשים את העקירה הכפויה ואת סיפוח האוכלוסייה השלווה למען המדינה הכובשת, ומי שמסרב להגר. או כניעה, "משטר ההתנקשות" מוכן.

באשר לעזה, לאחר שמצב השקט נמשך זמן רב, הרצועה היא פרויקט של המדינה הקטנה, בה ישנם מרכיבים של הקמת מדינה למרות המיקום הגיאוגרפי הקטן, באמתלה של איומים על הלאומי של ישראל. ביטחון, וייצוא המשברים הפנימיים שלה באמצעות מלחמות זמניות, כפי שקרה במבצע "מגן וחץ".

הדרך לצאת מהמצב הפלסטיני העכור ולנוכח היעדר אופק מדיני ארוך טווח היא ביסוס הדמוקרטיה בין הגדה המערבית לרצועת עזה, לפחות כדי להציל את מה שניתן להציל מול הכיבוש. תוכניות המבוצעות באישור אזורי ובינלאומי לשילוב הכיבוש ככוח אזורי המשפיע על השכונה הערבית ואינו מושפע ממנו.

אמנם לפסגת ג'דה אולי יהיו תוצאות חיוביות לאיחוד ערבים, אבל האיחוד הזה לא רחוק מאור ירוק אמריקאי-ישראלי. במקום לגבש את תורת המלחמות והסכסוכים המפלגתיים ששינו מאזנים שלא נלקחו בחשבון, הוא הופך כעת לגבש את התיאוריה של נטרול מלחמות באמצעות שימוש בכוח רך לחדירה ואינטגרציה שהוא זול יותר ויקר פחות. מבחינת אובדנים אנושיים, ואם כוח רך לא יצליח להחזיר את האיזון האמריקאי באזור המזרח התיכון, מלחמת העולם השלישית תבוא בהכרח ליישב את המשוואה עבור אחד הצדדים המסוכסכים או ליצור סדר בינלאומי חדש שבו תחומי השפעה יתחלקו ביניהם לאחר הסכמה והסכמה.