נג'ווה אבו עיישה הייתה על גג ביתה בצפון מערב העיר עזה כאשר רסיסים חדרו לעמוד השדרה שלה והותירו אותה משותקת, והצטרפו לעשרות קורבנות פלסטינים שנפצעו בסבב האלימות האחרון בין ישראל לפלגים הפלסטינים.

האישה, שוכבת על מיטה בבית החולים אל-שיפא, ממערב לעיר עזה, מספרת: "הייתי על הגג ובדקתי את חביות המים, כשלפתע שמעתי קול פיצוץ שהוביל לנפילת חבית מים על אני ואני נפלנו על הבית של השכן. אחרי זה לא הרגשתי כלום עד שהתעוררתי בבית החולים".

אבו עיישה, בן 48, הוא אחד מ-190 פלסטינים שנפצעו, בדרגות שונות, בחמישה ימים של אלימות, לפי משרד הבריאות במובלעת החוף הענייה שבשליטת חמאס.

והאישה ממשיכה, מוקפת בבני משפחתה בחדר החולים, "אני משותקת, וסובלת מכאבים בלתי נסבלים בשאר הגוף. אני לא יכולה לזוז".
האישה לא זוכרת כיצד אירע הפיצוץ, אך בן משפחתה אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית כי ביתה ממוקם ליד אתר הג'יהאד האסלאמי.

בנה, שהיה איתה בזמן התאונה, עדיין לא יכול לדבר על מה שקרה. ואמו ממשיכה, "אין יכולות בעזה. אני מקווה שיהיה טיפול במצבי מחוץ לעזה".

צבא ישראל נימק את נפילתם של מספר נפגעים אזרחיים בכך ש"ערך הערכה שהראתה שהנזק הנלווה הצפוי לאזרחים ולרכוש אזרחי לא יהיה חמור בהשוואה לתוצאות הצבאיות הצפויות מהתקיפות".

ההסלמה פרצה לאחר שישראל פגעה בשלושה מנהיגים צבאיים בתנועת הג'יהאד האיסלאמי, שהגיבו בירי עשרות רקטות לעבר ערים בדרום ישראל. כתוצאה מההסלמה נהרגו 35 בני אדם, בהם 33 פלסטינים, ברצועת עזה.

בין ההרוגים הפלסטינים היו שישה ילדים ושלוש נשים, בעוד שני בני אדם נהרגו בישראל, אחד מהם עובד מעזה.

העימותים האחרונים היו האלימים ביותר בין עזה לישראל מאז אוגוסט 2022. האו"ם קבע, בציטוט של גורמים מקומיים ברצועת עזה, כי סבב ההסלמה האחרון הרס כליל כ-103 בתים, בעוד ש-140 בתים ניזוקו קשות.

הרופאה, מוטאסם אלנונו, המפקחת על אבו עיישה, מסבירה כי מצבה הבריאותי "יציב במקצת, אך היא סובלת מהמיפלגיה בגפיים התחתונות. הפציעה הייתה כה קשה עד שלא הייתה לה תקווה להחזיר לעצמה תנועה בגפיים התחתונות. ."

פציעתה פירושה גם ניתוק ההכנסה הכספית של המשפחה שתמכה בה באמצעות עבודתה בגן.

חאזם מוחנה, בן 62, שאוסף עתיקות, אומר שהרס ביתו בפשיטה ישראלית על העיר עזה "הרס את החלומות שלנו ואת עתידנו".

"אם היו הורסים את הבית שלי ועוד חמישה בתים אחרים, היה לי קל יותר מאשר להרוס את החפצים והחפצים שאני מוקיר", הוא אומר, אוחז בשטרות ישנים וכד שעליו כתובים עיטורים שנמצאו בין ההריסות.

האיש, עובד אבטחה בדימוס, מבכה את החפצים שאסף ממשכורתו לפני עשרות שנים כדי להפוך את ביתו ל"מוזיאון לאמנות".

אמו הקשישה יושבת על כיסא פלסטיק בסמטה הצרה, בזמן שבני המשפחה מנסים לחפש חפצים נוספים שניתנים להצלה מההריסות.
מוחנה מספר כי אחיו קיבל בליל ההפצצה שיחת טלפון מהצבא הישראלי שהזהיר אותו מהצורך בפינוי הבית לפני הפצצתו. "אני לא יודע למה הבית היה ממוקד. הבנות והבנים שלי ועוד 50 אנשים היו בבית", הוא אומר בגנות.

הצבא הישראלי אמר כי ביקש להזהיר את העזתים לפני כל הפצצה קרובה, והסביר בהצהרה כי "הבניינים לא הופצצו אלא לאחר פינוי מוחלט של האוכלוסייה האזרחית".

מוחמד סרסור, בן 29, היה במרחק שבועות מתאריך חתונתו, אך חלומותיו התנפצו כשאחד משכניו אמר לו על הצורך לפנות את ביתו, שאותו סיים לאחרונה להכין לחיי הנישואין שלו.

הוא ממשיך בהתייחסו לדירתו בעיר דיר אל-בלח שבמרכז הרצועה, שרצפתה כוסתה בזכוכית שבורה ובקירותיה נראו סדקים עמוקים, "חזרתי הביתה ולא מצאתי כלום, לא חלון. , לא חדר שינה, ולא דלת."

הצעיר ההמום אומר: "אני הרוס. לא נשאר לי מה לעשות בחיים. שבע שנים אני נאבק להכין את הבית. אני עובד משעות הבוקר המוקדמות עד הערב, עם 7 שקלים (תשעה דולר), שזה אני אוסף שקלים בשביל לבנות את העתיד שלי. הכל נעלם". משהו ביום ובלילה.

הוא עדיין צריך לשלם תשלומים עבור ריהוט הבית, אבל הוא ויתר על התקווה למרות שהגיע להפוגה בין הצד הישראלי והפלסטיני. לדבריו, "כל חודשיים או שנה יש מלחמה. אנחנו לא חיים. החיים שלנו קשים. אין חיים".